נעכטן אין גראסערי האב איך שטארק מדייק געווען די ברכות אנווייזונגען אויף די פעקלעך, און געזען אז אסאך געפעקלטע מזונות שטייט "המוציא"!
למשל, באנס פאר פראנקפורטערס און האמבורגערס, רונדיגע און לאנגע.
אויף געפעקלטע "באגעטס" שטייט קלאר "המוציא." די פלא איז נאר, אז ביי געפעקלטע "סעסעמי סטיקס" שטייט "מזונות" ווען אויבנאויף זעהט עס אויס ממש ווי די באגעטס כנ"ל.
יעצט וויל איך פרעגן א שווערע קשיא וואס איך האב נאך נישט געזען קיין תירוץ דא בכלל.
אשדוד שרייבט:
אשדוד האט געשריבן:באדראג-קערעסטיר האט געשריבן:ווייס איך נישט צו מען האט דערמאנט
מען קען חוזק מאכן פון די ישיבישע לעיקוואד וויפהל מוויל.
אבער למעשה יעדער איינער אנשים נשים וטף וואשען זיך אויף פיצא. יעדע רעסטעראנט אדער בייגל געשעפט וואשט זיך יעדער. עס איז ממש א בושה צו טהון אנדערש
דאס וואס די ליטווישע מאכן נישט מזונות אויף מזונות ברויט/ראולס איז ווייל די ליטווישע נעמען אן וואו די משנה ברורה וואס פסקנט אז מדארף פילן די טעם פון מי פירות און עס איז נישט גענוג אז עס איז רוב משא"כ חסידים וואס נעמען שטארק אן וואו די שו"ע הרב (וואס אגב איז היינט די יארצייט זי"ע) און ער שרייבט אז מגייט לויט וואס איז רוב און אויב די מי פירות איז רוב איז עס פהב"כ
איז די קשיא, נניח אז מנעמט אן אזוי אלס די מי פירות, אבער וואס טוט זיך מיט קביעות סעודה? ווען איז חל די הלכה אז אפילו "מזונות" כנ"ל מיט רוב מי פירות, "ווערט המוציא" דוקא ווייל דער מענטש איז קובע סעודה דערויף? עס איז דאך א בפירוש הלכה אין שו"ע?
אין מחבר שטייט אזוי
פת הבאה בכיסנין מברך עליו בורא מיני מזונות ולאחריו ברכה אחת מעין שלש ואם אכל ממנו שיעור שאחרים רגילים לקבוע עליו אף על פי שהוא לא שבע ממנו מברך עליו המוציא וברכת המזון ואם מתחלה היה בדעתו לאכול ממנו מעט וברך בורא מיני מזונות ואחר כך אכל שיעור שאחרים קובעים עליו יברך עליו ברכת המזון אף על פי שלא ברך המוציא תחלה ואם אכל שיעור שאחרים אין קובעים עליו אף על פי שהוא קובע עליו אינו מברך אלא בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש דבטלה דעתו אצל כל אדם:
אין שו"ע הרב שטייט אזוי
במה דברים אמורים בלחם גמור שדרך בני אדם לקבוע סעודתו עליו אבל מיני לחמים שיתבארו לפנינו שאין דרכם של רוב בני אדם לקבוע סעודתם עליהם אין מברכים עליהם המוציא וברכת המזון רק בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש אלא אם כן אוכל שיעור שאחרים רגילים לקבוע סעודה לפעמים על שיעור כזה לפי שברכת בורא מיני מזונות כוללת גם הלחם שהוא מזון ולא קבעו לברך המוציא על הלחם אלא מפני חשיבותו שסועד הלב וכל לחם שאין קובעים עליו סעודה בטלה חשיבותו אלא אם כן יש בו כדי לסעוד.
וכן ד' ברכות של ברכת המזון לא קבעו עליו אלא מפני חשיבותו שמן התורה היה די בברכה אחת מעין ג' שהרי לא נאמר בתורה אלא פעם אחת וברכת את ה' אלהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך ודרשו מפסוק זה לברך על המזון ועל הארץ ועל המקדש ודי בברכה אחת לכולם אלא שחכמים תקנו לברך על כל אחד בפני עצמו ולא תקנו אלא בלחם שרגילים לקבוע סעודה עליו אבל מיני לחמים שאין רגילין לקבוע עליהם אפילו הוא אכל ושבע מהם שנתחייב לברך אחריהם מן התורה דיו בברכה אחת מעין ג' של תורה אלא אם כן אכל שיעור שבני אדם קובעים עליו כשאוכלים מין לחם זה במקרה אבל אם רוב בני אדם אין קובעים עליו אף על פי שהוא קובע עליו בטלה דעתו אצל רוב בני אדם.
ומכל מקום אם הוא קבע סעודתו עליו ואכל עמו בשר ודברים אחרים כמו שנוהגים בסעודת לחם גמור עד ששבע וגם אחרים רגילים לקבוע עליו אם אוכלים עמו שאר דברים כמו שאכל הוא מברך המוציא וברכת המזון וכן אם הוא שבע ממנו לבדו וגם אחרים רגילין לשבוע ממנו כשמלפתין אותו באיזה ליפתן מברך המוציא וברכת המזון.
די פאלגנדע שטיקל שו"ע הרב פארשטיי איך נישט פונקטליך, טיף און קאמפליצירט
ומכאן אתה למד ששיעור קביעות סעודה האמור כאן אינו כשיעור סעודה האמור בעירוב שהוא כג' ביצים שהיא פחותה שבסעודת עניים הבריאים ושם סעודה עליה אבל אינה סעודת רוב בני אדם הבריאים (כשאוכלין ממנו לבדו בלא לפתן ודברים אחרים) (אלא כשיעור עומר לגולגולת לב' סעודות) שאל"כ מה הועילו כאן לשער שיעור שאחרים קובעים עליו עם איזה ליפתן הרי גם על ידי ליפתן אין שם סעודה עליה בפחות מכג' ביצים פת שאל"כ למה הצריכו בשתי סעודות של עירובי תחומין כשתי סעודות פת אם פחות מכן ראוי לב' סעודות ע"י ליפתן יהא די בזה לערובי תחומין מקל וחומר מליפתן של פת מב' סעודות שמערבין בו כל שכן הפת הנאכלת בב' סעודות הללו.
און דער שו"ע הרב פירט אויס:
וכל בעל נפש הרוצה להחמיר על עצמו לא יאכל פחות משיעור קביעות סעודה (אלא פת שנילושה במשקין או מי פירות והיא ממולאת בפירות וכיוצא בהם) כי אם בתוך הסעודה למזון ולשובע כמו שיתבאר:
למעשה, זעהט מיר אויס (יונגערמאנטשיק דעת בעה"ב) אז אפילו לויט'ן שו"ע הרב, ווען עס קומט צו עסן א פיינע פעטע סעודה וואס מאכט גוט זאט, אויף אן אופן וואס רוב מענטשן באטראכטן אלס א זאטע סעודה, דארף מען יא נט"י און המוציא, און אויב מ'וויל חושש זיין אויף ברכה לבטלה זאל מען זיך וואשן צו א שטיקל ברויט געהעריג און יוצא זיין לכל הדיעות.