קושיות והערות על שיעור היום - פרק כיצד צולין
די אחראים: אחראי,גבאי ביהמד
קושיות והערות על שיעור היום - פרק כיצד צולין
בדף ע"ד: בג' דברים שהלכה כרב אחא לקולא. אמצא ביעי ומזרקי.
והגמ' מפרש כל אחד באופנים שמותרים: חתכיה ומלחיה, שפדיה בשפודא, ומחלוקת באחתיה אגומרי.
וצ"ע שרק במזרקי נקיט הגמ' הלשון תלייה בשפודא בית השחיטה לתתאי, הלא אם נוקטים טעמא דהיתרא דכבולעו כך פולטו, אפי' בית השחיטה מלמעלה ג"כ יהי' מותר? ולמה לא נקטה הגמ' בהשני אופנים הקודמים אומצא וביעי דבית השחיטה לתתאי?
ב) היתכן לומר אם בית השחיטה מלמעלה לא אמרינן מידב דייבי, אלא יהא תלוי במחלוקת אי מצמת צמית או משאיב שאיב?
והגמ' מפרש כל אחד באופנים שמותרים: חתכיה ומלחיה, שפדיה בשפודא, ומחלוקת באחתיה אגומרי.
וצ"ע שרק במזרקי נקיט הגמ' הלשון תלייה בשפודא בית השחיטה לתתאי, הלא אם נוקטים טעמא דהיתרא דכבולעו כך פולטו, אפי' בית השחיטה מלמעלה ג"כ יהי' מותר? ולמה לא נקטה הגמ' בהשני אופנים הקודמים אומצא וביעי דבית השחיטה לתתאי?
ב) היתכן לומר אם בית השחיטה מלמעלה לא אמרינן מידב דייבי, אלא יהא תלוי במחלוקת אי מצמת צמית או משאיב שאיב?
בדף עו: פסקנט מען אז ריחא לאו מילתא, טא פארוואס פת שאפאה עם הצלי בתנור אסור לאכלו בכותח?
(שוב מצאתי שהעיר על זה הש"ך יור"ד בסי' צ"ז סק"ד וכתב שכיון דאפשר לאכלו בלא חלב הוי כלתחלה [עי' תוד"ה מאי לאו שאפי' לוי לא שרי אלא בדיעבד] ע"כ.)
אן אינטערעסאנטע זאך בדברי רש"י בדף עו ווי רש"י אויף צוויי באזונדערע שאלות ברענגט צו א פסק להלכה ולמעשה.
א. עו. לגבי מחלוקת רב ושמואל בענין עילאה או תתאה גבר
ב. עו: במחלוקת רב ולוי לגבי ריחא מילתא (ווער איז רבי אליעזר בן יצחק וואס רש"י ברענגט דארט צו? אפשר דער ראבי"ה?)
(שוב מצאתי שהעיר על זה הש"ך יור"ד בסי' צ"ז סק"ד וכתב שכיון דאפשר לאכלו בלא חלב הוי כלתחלה [עי' תוד"ה מאי לאו שאפי' לוי לא שרי אלא בדיעבד] ע"כ.)
אן אינטערעסאנטע זאך בדברי רש"י בדף עו ווי רש"י אויף צוויי באזונדערע שאלות ברענגט צו א פסק להלכה ולמעשה.
א. עו. לגבי מחלוקת רב ושמואל בענין עילאה או תתאה גבר
ב. עו: במחלוקת רב ולוי לגבי ריחא מילתא (ווער איז רבי אליעזר בן יצחק וואס רש"י ברענגט דארט צו? אפשר דער ראבי"ה?)
מיללער האט געשריבן:באומצא וביעי לא שייך בכלל בית השחיטה לתתאי והוא פשוט.
לגבי מזרקי למה נקטה הגמרא בית השחיטה לתתאי, עי' בתוד"ה מאן דאסר שאפי' מאן דאסר מודה בבית השחיטה לתתאי דמחלחל ושרי.
למדתי עוה"פ ועכשיו הבנתי קושית מעלתו לגבי המיזרקי למה צריך שהבית השחיטה לתתאי.
עי' בהגהות רא"מ הורוויץ שהביא ראיה מכאן לשיטת הרשב"א בבדק הבית בדין זה.
וחשבתי שאולי הורידין מלאים דם וכו"ע מודי שצריכין שהביה"ח לתתאי ובלא"ה לא אמרינן מידב דייבי, משא"כ במולייתא יש מציאות של כבולעו כך פולטו.
- שמעלקא טויב
- שר חמשת אלפים
- תגובות: 5396
- זיך איינגעשריבן אום: דינסטאג מאי 04, 2010 2:41 pm
- לאקאציע: אויפ'ן באשעפער'ס וועלט'ל!
להתחדד האט געשריבן:אינטערסאנט אין די היינטדיגע דף פסחים עז לערענט מען וועגען די ערשטע ט׳באב
בנוגע וואס רש"י זאגט "יום עיבור החודש איקרי מועד" זעהט אויס אז דוקא די צווייטע טאג ראש חודש הייסט מועד, און דערפאר איז מדויק דער "קרא עלי מועד" פאלגענד איז א מאמר דערוועגן וואס מיר האבן אפגעשריבן מלפני איזה שבועות:
הגמ' מס' תענית כט. מתרץ אביי את דברי המשנה שבט' באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ והלא ע"פ החשבון שבו המרגלים בט' באב (או בי' באב לדברי התוס') והבכיה היה בי' באב, ע"ז משני אביי "תמוז דההיא שתא מלויי מליוה דכתיב קרא עלי מועד לשבור בחורי" וממילא נשלמו הארבעים יום בח' באב ובכו ליל תשעה באב.
והנה רש"י והמפרשים לא פירשו הכא איפה מוכח מזה הכ' שמלויי לחודש תמוז, אולם רש"י בפסחים עז. פי' בזה"ל: קרא עלי מועד. תמוז דשילוח מרגלים מלויי מליוה וכלו ארבעים דידהו בט' באב בפרק בתרא דתענית, והוקבעה להם בו בכיה לדורות. ויום "עיבור החודש" קרי מועד. עכ"ל.
היינו שרש"י מפרש שדוקא יום עיבור החודש קרי מועד וממילא משמע מדברי הכ' 'קרא עלי מועד' היינו שעיברו את החודש, 'לשבור בחורי' לגרום את הבכיה לדורות.
אבל מה שקשה ע"ז הוא ששם בפסחים הביא הגמ' את דברי אביי לתרץ את דברי המשנה ששעירי ר"ח דוחין את הטומאה, והקשו בגמ' למה למיתנא הא קתני זבחי שלמי ציבור? ע"ז משני שעירי ר"ח איצטריכא ליה סד"א הא לא כתיב בהו מועד קמ"ל "דראש חודש איקרי מועד" כדאביי.
ופשוט ששם מוכח שכל ראש חודש איקרי מועד ולא דוקא יום עיבור החודש כמ"ש רש"י. וממ"נ קשה אם שניהם נקראו מועד מאיפה מוכיח אביי שמלויי לחודש תמוז דהאי שתא, ואם רק עיבור החודש קרי מועד הרי אין מזה ראיה שר"ח איקרי מועד?
והנה בטור או"ח סי' תי"ט פסק שיש להרבות בסעודת ראש חודש עפ"י הגמ' ירושלמי מס' מגילה והטור מוסיף שר"ח איתקש נמי למועד דכתיב ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ועוד ראיות מפסוקי נביאים, והבית יוסף הביא מהרוקח אות רכ"ח ראיות נוספות מפסוקי נביאים שר"ח היה זמן מועד, אבל לפלא שלא נזכר בדברי הטור והרוקח שם דברי הגמ' דילן שכ' להדיא שראש חודש איקרי מועד (וכן העיר בספר דברי צבי) וזה נמצא בש"ס ג' פעמים (פסחים עז. תענית כט. ושבועות י.), הלא דבר הוא?
והנה הרב"י שם דחה כל ראיות הטור וחולק עליו לגבי מצוה וחיוב סעודה בר"ח, ועל ראיות הטור מירושלמי מגילה כתב הב"י שאין מזו ראיה עפ"י מה שפירש הר"ן שכתב שם במגילה: סעודת ר"ח פי' שהיו עושין כשהיו נכנסין (ובר"ן 'נסמכין') "לעבר את החודש" ע"כ.
ונראה מדברי הר"ן כמ"ש רש"י בפסחים שהמועד והסעודות עשו דוקא כשעיברו את החודש וצ"ע למה, ולשמחה מה זו עושה?
וגם מזה שהטור והרוקח השמיטו את הראיה הזו משמע שגם הם ז"ל למדו שדברי אביי הם דוקא על יום "עיבור החודש" ואינו מוכח מזה שכל ראש חודש איקרי מועד וזמן סעודה הוא.
וצ"ע וה' יאיר עיני
נ.ב. בדרך אגב, בפמ"ג מ"ז או"ח כתב לפרש הכ' והיו לאותות ולמועדים "אותות היינו ימים טובים שנקראים אות (ומשו"ז אין מניחין תפלין ביו"ט כמו שבת) ומועדים היינו ראשי חדשים מדר"ח נמי מועד איקרי עי' הל' ר"ח סי' תי"ט יע"ש הקישא בטור".
ולפי"ז הוספתי על מה שאנו אומרים מזמור ברכי נפשי בר"ח עשה"כ "עשה ירח למועדים" היינו ראשי חדשים ודו"ק.
דערויף האבן מיר ערהאלטן עטליכע גאר גוטע הערות, איך ציטיר איינע פון די הערות וואס א חשוב'ער אינגערמאן א ת"ח ויר"ש מרבים האט מיר אריינגעשיקט תשוח"ח לו:
כבוד ידידי ה**** הת' ר' יעקב דוב שיחי'
א. לענ"ד, בודאי האמת כדבריך (ממשמעות הגמ' בפסחים) שכל ר"ח איקרי מועד ולאו דוקא יום עיבור החודש, וכוונת הכתוב באיכה "קרא עלי מועד", לומר שהקב"ה קרא - בקריאה חדשה - את המועד, דהיינו ר"ח, כלומר שקרא לאותו חודש תמוז של שילוח המרגלים שיהא בו יום נוסף של ר"ח, כדי לשבור בחורי, לגרום הבכי של חנם וחורבן בית מקדשינו.
ב. מה שהקשית מדברי הר"ן דסעודת ר"ח היו עושין דוקא כשהיו נכנסין/נסמכין לעבר את החודש, ולא ידעת לשמחה מה זו עושה.
הנה סעודה זו מקורו בירושלמי, ומביאו גם הרמב"ם פ"ג מהל' קיה"ח ה"ז, "כשמעברין בי"ד את החודש מפני שלא באו עדים כל יום שלושים, היו... עושין בו סעודה ביום אחד ושלושים שהוא ר"ח כו', וזוהי סעודת מצוה של עיבור החדש האמורה בכל מקום, עכ"ל.
ובטעם שעשו לסעודה זו דוקא "ביום עיבור חודש" כתב במאירי סנהדרין (דף ע', על סוגיית הגמ' שבן סורר ומורה אינו נהרג אם אכל בחבורת מצוה כגון עבור החדש), "ועניינה לפרסם עיבור החודש אחר שלא קדשוהו".
אמנם המאירי בהמשך דבריו השיג על הרמב"ם, וז"ל: וגדולי המחברים (רמב"ם הנ"ל) כתבו ביום שלושים ואחד, ולא יראה כן, שלא נקרא עבור אלא יום ל' כמו שאמרו (ר"ה י"ט ע"ב) העיד ר' יהושע על שני אדרים שאין מקדשין אותם אלא ביום עיבוריהם כלומר שעושין אותם חסרים, ע"ש. (ולכאו' צ"ע השגתו, שבתחילת דבריו כתב המאירי עצמו כדברי הרמב"ם, עיי"ש).
ג. הפנינה עה"כ "עשה ירח למועדים" היינו ראשי חדשים, נכונה ומדוייקת.
מנאי ידידך,
***
בדף עז. זעהט מען אז די גמרא נעמט אן פאר פשטות אז דער מקור אז דער קרבן פסח און אזוי אויך דער תמיד איז דוחה שבת און טומאה, איז פונעפ משמעות און טייטש פונעם ווארט "במועדו", דאס איז אנדערש ווי די גמרא זאגט אויבן אנהייב פרק אלו דברים.
ברויך מען אריינקוקען דארט דף סו. אין תוס' ד"ה מה מועדו, וואס זאגט טאקע אז עס איז א מחלוקת פון תנאים, און תוס' ברענגט דארט א דריטע שיטה אויך.
(אולי ווען די עושי הבחינה דאס אריינלייגן אלס עקסטע-קרעדיט; מאיפה ילפינן שקרבן פסח דוחה את השבת ואת הטומאה (2)
ברויך מען אריינקוקען דארט דף סו. אין תוס' ד"ה מה מועדו, וואס זאגט טאקע אז עס איז א מחלוקת פון תנאים, און תוס' ברענגט דארט א דריטע שיטה אויך.
(אולי ווען די עושי הבחינה דאס אריינלייגן אלס עקסטע-קרעדיט; מאיפה ילפינן שקרבן פסח דוחה את השבת ואת הטומאה (2)
אין די משנה דף פ: איז מב' אז די ציץ איז מרצה אויף א קרבן פסח וואס מען האט בטעות מקריב געווען בטומאה
און די בעלים זענען פטור פון ברענגען א פסח שני
איז די צוויי תלוי הא בהא?
מיין שאלה איז אז לכ' וואס האט די ריצוי אויפען חטא פון טומאה מיט די עשיית פסח שני, די מאן וואס מאכט דעם קרבן נישט זייענדיג ראוי לאכילת הפסח איז דאך בפועל נישט ראוי צו עסן די קרבן אדער מחמת טומאת הדם צו טומאת הבשר אדער גאר ער איז נישט ראוי מחמת טומאת תהום נו וואס פארדינט ער פינעם ריצוי?
אין די אחרונים איז דא אן אריכותדיגע הסבר בביאור הענין ובצירוף דברי רבי נתן לעיל ע''ח: ווער עס קען בטוב טעם צולייגען די סוגיא בבהירות וואלט געהאט א זכות
און די בעלים זענען פטור פון ברענגען א פסח שני
איז די צוויי תלוי הא בהא?
מיין שאלה איז אז לכ' וואס האט די ריצוי אויפען חטא פון טומאה מיט די עשיית פסח שני, די מאן וואס מאכט דעם קרבן נישט זייענדיג ראוי לאכילת הפסח איז דאך בפועל נישט ראוי צו עסן די קרבן אדער מחמת טומאת הדם צו טומאת הבשר אדער גאר ער איז נישט ראוי מחמת טומאת תהום נו וואס פארדינט ער פינעם ריצוי?
אין די אחרונים איז דא אן אריכותדיגע הסבר בביאור הענין ובצירוף דברי רבי נתן לעיל ע''ח: ווער עס קען בטוב טעם צולייגען די סוגיא בבהירות וואלט געהאט א זכות
ביבער היט האט געשריבן:איך הער
אבער לפי''ז ווי קען זיין אז טייל לערנען און אזוי איז מב' להלכה אין רמב''ם אז עס איז אויך לכתחילת מתיר צו גיין שעכטן דעם קרבן, די ריצוי הציץ גייט עד כדי כך אז מעזאל לכתחילה שעכטן א קרבן
וואו איז עדר רמב"ם און ווער איז אים אזוי מבאר?
אבער על עיקר קושיתו, פארוואס איז דאס שווער צו פארשטיין?
מחמת כמה הכרחים קומט דער חזון איש צו א גאנג אז דער ציץ שטעלט אהער צו באזייטיגען אלע סארט פראבלעימען וואס קענען שאטען בנוגע הקרבת הקרבן
לדוגמא דאס אז א נזיר ווערט נסתר ימי נזירותו דורכן טומאה איז אויכעט בכח פינעם ציץ צו מרצה זיין עיי''ש דבריו
די ספרי בריסק הגר''ח והגרי''ז האבען אויף דעם גאר טיפזיניגע תורה, דעס זעט אויס צו זיין היבש א לייכטע צוגאנג וויאזוו דער חזון איש שטעלט עס אוועק.
לדוגמא דאס אז א נזיר ווערט נסתר ימי נזירותו דורכן טומאה איז אויכעט בכח פינעם ציץ צו מרצה זיין עיי''ש דבריו
די ספרי בריסק הגר''ח והגרי''ז האבען אויף דעם גאר טיפזיניגע תורה, דעס זעט אויס צו זיין היבש א לייכטע צוגאנג וויאזוו דער חזון איש שטעלט עס אוועק.
- שמעלקא טויב
- שר חמשת אלפים
- תגובות: 5396
- זיך איינגעשריבן אום: דינסטאג מאי 04, 2010 2:41 pm
- לאקאציע: אויפ'ן באשעפער'ס וועלט'ל!
ביבער היט האט געשריבן:מחמת כמה הכרחים קומט דער חזון איש צו א גאנג אז דער ציץ שטעלט אהער צו באזייטיגען אלע סארט פראבלעימען וואס קענען שאטען בנוגע הקרבת הקרבן
לדוגמא דאס אז א נזיר ווערט נסתר ימי נזירותו דורכן טומאה איז אויכעט בכח פינעם ציץ צו מרצה זיין עיי''ש דבריו
די ספרי בריסק הגר''ח והגרי''ז האבען אויף דעם גאר טיפזיניגע תורה, דעס זעט אויס צו זיין היבש א לייכטע צוגאנג וויאזוו דער חזון איש שטעלט עס אוועק.
ס'הייסט אז ס'ווערט נישט נסתר, מ'רעדט דאך אז דער נזיר איז טמא געווארן, דאן ווערט נסתר די נזירות, נישט אזוי?
עח: מודה רבי יהושע שאם זרק הורצה - דוקא בנטמא אבל לא באבוד ושרוף.
רש"י ותוס' נחלקו בטעם החילוק בין נטמא לנאבד, רש"י פי' שהעדיפות בנטמא הוא משום דאיתא בעיניה - והוא עפ"י הגמרא לעיל שלרבי אליעזר פשיטא שגם בנטמא הבשר מכשיר זריקת הדם מק"ו מאבוד ושרוף.
ותוס' פירשו שבטומאה יש ריצוי הציץ משא"כ באבוד ושרוף.
לכאורה לדברי התוס' מה ק"ו הוא לעיל עז: מנטמא לאבוד ושרוף הרי אין שם ריצוי הציץ?
רש"י ותוס' נחלקו בטעם החילוק בין נטמא לנאבד, רש"י פי' שהעדיפות בנטמא הוא משום דאיתא בעיניה - והוא עפ"י הגמרא לעיל שלרבי אליעזר פשיטא שגם בנטמא הבשר מכשיר זריקת הדם מק"ו מאבוד ושרוף.
ותוס' פירשו שבטומאה יש ריצוי הציץ משא"כ באבוד ושרוף.
לכאורה לדברי התוס' מה ק"ו הוא לעיל עז: מנטמא לאבוד ושרוף הרי אין שם ריצוי הציץ?
שמעלקא טויב האט געשריבן:ביבער היט האט געשריבן:מחמת כמה הכרחים קומט דער חזון איש צו א גאנג אז דער ציץ שטעלט אהער צו באזייטיגען אלע סארט פראבלעימען וואס קענען שאטען בנוגע הקרבת הקרבן
לדוגמא דאס אז א נזיר ווערט נסתר ימי נזירותו דורכן טומאה איז אויכעט בכח פינעם ציץ צו מרצה זיין עיי''ש דבריו
די ספרי בריסק הגר''ח והגרי''ז האבען אויף דעם גאר טיפזיניגע תורה, דעס זעט אויס צו זיין היבש א לייכטע צוגאנג וויאזוו דער חזון איש שטעלט עס אוועק.
ס'הייסט אז ס'ווערט נישט נסתר, מ'רעדט דאך אז דער נזיר איז טמא געווארן, דאן ווערט נסתר די נזירות, נישט אזוי?
עס דארף ווען ווערן נסתר די נזירות מחמת טומאת התהום נאר די ריצוי הציץ האלט עס אפ
דא איז דער ציטאט פינעם חזון איש
פון די גמרא בדף פ' ע"א אז ביי מחצה על מחצה כדי שלא יהיה קרב"צ חלוק זאל מען מטמא זיין אחד בטומאת שרץ, אויב לערנט מען אין שוחטין וזורקין בטומאת שרץ, קומט לכאורה אויס לפי שיטה זה, אם רוב ציבור היו טמאי שרץ מאכט מען דעם קרב"פ בטומאה.
למעשה אין פסוק שטייטט שאך נאר "לנפש" און דערפאר איז מען מפיק זבין ומצורעין, נעמט זיך דער דין פון דעם וואס שרץ איז איתקש לטומאת מת פונעם ווארט "וכל" טמא לנפש כדלעיל? אפשר שטייט דאס ערגעץ בפירוש שפעטער.
למעשה אין פסוק שטייטט שאך נאר "לנפש" און דערפאר איז מען מפיק זבין ומצורעין, נעמט זיך דער דין פון דעם וואס שרץ איז איתקש לטומאת מת פונעם ווארט "וכל" טמא לנפש כדלעיל? אפשר שטייט דאס ערגעץ בפירוש שפעטער.
אין די גמ' פ''א ע''ב איז מב' אין די משנה וגמ' דאס וואס חז''ל האבען מתקן געווען צו מבייש זיין די וואס זענען מזלזל בקרבן פסח און האבען נישט אכטונג געגעבן אויף איר טהרה און א גרויס חלק פינעם קרבן איז געווארן טמא
עס איז א אינטערסאנטע זאך ווי מען זעט אז אין געוויסע פעלער האבען חז''ל מתקן געווען שלא לבייש עוברי עבירה ווי לדוגמא דאס אז מען דאווענט שטיל שטייט מב' אין די גמ' מס' סוטה ל''ב ע''ב אז די חז''ל לערנען ארויס פון דעם וואס מען האט נישט מחלק געווען בזריקת הדם בין עולה לחטאת איז טאקע פארדעם שלא לבייש את עוברי העבירה און דערפאר דאווענט מען שטיל
מאידך גיסא זעט מען ביי אונז אזוי אויך ביי די גמ' ווי מען האט מתקן געווען אז די כהנים וואס זענען טמא געווארן אז זיי זאלן זיך דרייען ביים ביהמ''ק כדי לבייש מי שלא נזהר להיות בטהרה
זעט מען אויך אז צומאל האט מען יא מדקדק געוון אויף מבייש צו זיין איינע וואס האט זיך נישט געהיטען ומאידך גיסא האט מען אין טייל פלעצער געהיטן על כבוד הנכשלים וצ''ב
עכ''פ דאס וואס טייל זענען היינט מגנה דאס מבזה זיין חוטאים איז נישט אזוי פשוט ס'א תקנת חז''ל אויף דעם אז אפילו בלויז איינער וואס איז נישט גענוג נזהר געווען בכבוד קדשים ברויך א פארציע בזיונות
עס איז א אינטערסאנטע זאך ווי מען זעט אז אין געוויסע פעלער האבען חז''ל מתקן געווען שלא לבייש עוברי עבירה ווי לדוגמא דאס אז מען דאווענט שטיל שטייט מב' אין די גמ' מס' סוטה ל''ב ע''ב אז די חז''ל לערנען ארויס פון דעם וואס מען האט נישט מחלק געווען בזריקת הדם בין עולה לחטאת איז טאקע פארדעם שלא לבייש את עוברי העבירה און דערפאר דאווענט מען שטיל
מאידך גיסא זעט מען ביי אונז אזוי אויך ביי די גמ' ווי מען האט מתקן געווען אז די כהנים וואס זענען טמא געווארן אז זיי זאלן זיך דרייען ביים ביהמ''ק כדי לבייש מי שלא נזהר להיות בטהרה
זעט מען אויך אז צומאל האט מען יא מדקדק געוון אויף מבייש צו זיין איינע וואס האט זיך נישט געהיטען ומאידך גיסא האט מען אין טייל פלעצער געהיטן על כבוד הנכשלים וצ''ב
עכ''פ דאס וואס טייל זענען היינט מגנה דאס מבזה זיין חוטאים איז נישט אזוי פשוט ס'א תקנת חז''ל אויף דעם אז אפילו בלויז איינער וואס איז נישט גענוג נזהר געווען בכבוד קדשים ברויך א פארציע בזיונות