דער יום טוב פון דאללענאטס

געשמאקע ארטיקלען און באשרייבונגען

די אחראים: יאנאש,אחראי,געלעגער

להודיע
שר שלשת אלפים
תגובות: 3080
זיך איינגעשריבן אום: דינסטאג מאי 27, 2014 11:09 am

דער יום טוב פון דאללענאטס

  • ציטיר
  • צו לייגן א דאנק דארפט איר זיין אריינגעלאגט

תגובה דורך להודיע »

די גאנצע משפחה זיצט ארום דעם שיין געדעקטן טיש ווען אויבנאן זיצט דער ראש המשפחה ר' ראובן. דער טיש איז אנגעפילט מיט אלערליי יום-טוב'דיגע מאכלים, די לעכט פינקלען און די בעכערס זענען אנגעפילט מיט וויין. אויף יעדנס געזיכט זעהט זיך אן אזא סארט צופרידענע שמייכל ווי מענטשן וועלכע זענען גענצליך זאט און גארנישט אויף דער וועלט פעלט זיי. זייער הארץ רינט איבער פון פרייד און זיי זינגען שירות ותשבחות צום אויבערשטן. די היינטיגע נאכט גיבן זיי אפ א לויב און דאנק צום אויבערשטן אז זיי האבן זוכה געווען צו ווערן אויסגעוועלט פאר זיין איינציג פאלק וועלכע אנטפלעקט זיין כבוד אויף דער וועלט.

ר' ראובן שיקט אריין א מעסעדזש אין קאך אז מען קען שוין אויפגעבן די 'דאללענאטס'. מען ברענגט אריין אזא סארט איינגעזויערטע געמויזאכטס, וועלכע באשטייט הויפטזעכליך פון גרינע בלעטער, שארף און ביטער אין טעם, דער פארעם דערפון איז ווי א דאללער און מען שטעלט עס אוועק אינמיטן טיש. ר' ראובן טיילט פאר יעדן א כזית דערפון און אינצווישן הייבט ער אן פארציילן דעם 'סיפור הנס' צוליב וועלכע מען פייערט היינט דעם ספעציעלן יום טוב – 'חג הממוניות'.

ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה" – פאנגט ער אן זיין ערציילונג ווען זיינע פייכטע אויגן זענען אויפגעהויבן צום הימל – געלויבט איז דער גרויסער הייליגער באשעפער אז עס איז דורכגעגאנגען נאך א יאר פון פרייהייט. אין די היינטיגע נאכט – פאר ניינצן יאר צוריק – איז דאס געווען ווען דער אויבערשטער האט געטון מיט אונז געוואלדיגע חסדים און אונז געשיקט משיח צדקינו, וועלכער האט אונז אויסגעלייזט פון דעם לאנגן כמעט צוויי טויזנט יאריגע גלות.

מיינע טייערע לעכטיגע קינדער, איך וועל פרובירן אייך צו פארציילן אונטער וועלכע שווערע באדינגונגען מיר האבן געלעבט דארטן אינעם גלות, און ווי מיר האבן באוויזן – מיט די געוואלדיגע רחמנות פון אויבן –דאס אלעס איבערצולעבן – טראץ די שרעקליכע שוועריקייטן וואס מיר זענען דארט אויסגעשטאנען – און ארויסגיין אויף דער פריי ווי מיר געפונען זיך היינט צוטאג.

ווי איר ווייסט אלע, עסן מיר די היינטיגע נאכט די ביטערע 'דאללענאטס', דאס עסן מיר אלץ זכר צו די גרינע דאללערס אונטער וואס אונז און אונזערע עלטערן זענען געווען פארקנעכטעט און צוגעקייטעלט. כאטש איך בין דעמאלט נאך געווען א אינגע בחור'ל פון זעכצן יאר וואס דערפאר געדענק איך נישט אזוי גוט יעדן דעטאל, אבער פונדעסטוועגן דאך, דאס ביסל וואס איך געדענק יא, ליגט מיר אזוי טיף איינגעקריצט אין די ביינער, אז איך קען אייך געבן צו פארזוכן אויפן שפיץ גאפל עטוואס פון וואס מיר האבן מיטגעמאכט אינעם שווערן גלות.


איך געדענק נאך ווי אין יענע פינסטערע צייטן פלעגט זיידי – מיין טאטע – אהיימקומען פארנאכט פון די ארבעט, זייענדיג גענצליך איינגעטונקען אין א געיעג נאך דעם גרינעם 'דאללער'. צומאל האט ער זיך אפילו אויפגעהאלטן לענגער אין די ארבעט, ער האט געקענט פארבלייבן דארט ביז גאר שפעט ביינאכט, און דאס אלעס איז נישט געווען געצוואונגענערהייט – נאר פון
זיין אייגענע ווילן (!). דארט אין די ארבעט האט ער אריינגעלייגט זיינע אלע כוחות און ענערגיע, ווייל דאס איז דעמאלט געווען אן אנגענומענע זאך ביי יעדן איינעם, אז מיט אסאך פלאג און מיה קען מען עררייכן אסאך געלט. ווען ער איז שוין ענדליך יא אהיימגעקומען, פון וואס האט ער גערעדט? ער האט גערעדט איבער זיינע חלומות אז איין טאג וועט ער מצליח זיין מיט דעם און דעם ביזנעס און מיר וועלן אפשר זיין צווישן די רייכע מענטשן. איך פלעג הערן ווי ער רעדט אויפן טעלעפאן צו זיינע נאנטע פריינט, פון וואס האט ער גערעדט מיט זיי? ווייטער וועגן געלט! איבער יענער חבר וואס איז זייער סוקסעספול אין די ביזנעס, איבער דעם אנדערן חבר וואס וויל מצליח זיין, איבער די עקאנאמישע צושטאנד אין לאנד א.א.וו.

ענק קענען זיך פארשטעלן? ענקער זיידע וואס ער גייט אויס פאר נאנטקייט צום אויבערשטן, ער האט דאך נישט קיין אנדערע שטרעבן אויף דער וועלט אויסער מאכן כבוד פארן אויבערשטן, דער זיידע איז דעמאלט געווען פארנומען א גאנצן טאג מיט איין זאך: זיך איינהאנדלן א גרויס פארמעגן. ער איז נאכגעלאפן דעם דאללער ווי משוגע.

קינדערלעך, מאכט נישט קיין טעות, מיינט נישט אז מיר זענען געווען די פויערן פון שטאט, די אויסגעשפיגענע פון די קהלה, ניין! ניין! בכלל נישט! מיר זענען געווען חשוב'ע אידן, מיר האבן געלערנט, געדאווענט און געפירט א פרומע ערליכע לעבן, נאר דאס 'געלט' איז געווען די מערסט ארויפגעקוקטע זאך אין אונזער לעבן. פארשטייט זיך, מיר האבן עס אריינגעלייגט אין תירוצים פון אידישקייט, אבער די עכטע אמת איז געווען: געלט איז געווען די שפיץ גליק אין אונזער דעמאלטסדיגע געדאנקענגאנג.

יאסל – דער עלטסטער זון – וויל ארויסהאבן קלאר דעם בילד וויאזוי דער גלות האט דעמאלט אויסגעזעהן. ער פרעגט: "טאטע, עס הערט זיך אביסל ווי א פאנטאזירטע מעשה צו הערן אזעלכע זאכן אויף זיידי, איך קען מיר בכלל נישט פארשטעלן אפילו אין דמיון אזא מין זאך אויף אים. וויאזוי האט ער געקענט נאכלויפן נאך די עבודה זרה פון געלט? איך פארשטיי נישט, זיידי האט נאך דעמאלט נישט געטון די הייליגע עבודה פון אויפהייבן די געטליכע 'ניצוצות' פון טשיינא? און פון אנטפלעקן דעם אויבערשטנס כבוד אין טיילאנד?".

"מיין טייער קינד, דו פארשטייסט נישט אונטער וועלכע אומשטענדן מיר האבן דעמאלט געלעבט, יא, זיידי האט טאקע דעמאלט געהאט דעם עמעזאן-ביזנעס און ער האט טאקע דעמאלט אויך אימפאטירט סחורה פון טשיינא און טיילאנד, אבער דעמאלט אין גלות האט ער בכלל נישט געוואלט טראכטן און גלייבן אז ער הייבט אויף דערמיט די 'ניצוצות', זיין גאנצע קאפ און מוח איז נאר געווען פארנומען צו מאכן אסאך געלט, דאס האט ער געגארט און געשטרעבט א גאנצן צייט. איך געדענק נאך וויפיל צייט און כח ער האט אוועקגעגעבן פאר דעם ציל פון מאכן געלט".

דער עלף יעריגער מושי האקט איבער מיט א תמימות'דיגע שאלה: "אבער טאטי, וואספארא שייכות האט אריינלייגן כח און צייט מיט מאכן געלט? ענק האבן נישט געזעהן בחוש אז דאס האט נישט איינס מיטן אנדערן? עס איז דאך פארהאן אזויפיל מענטשן וואס ארבעטן שווער און קיין געלט האבן זיי נישט, ווידער איז פארהאן מענטשן וואס האבן באקומען אסאך געלט אן זיך מוטשען דערויף ווי צום ביישפיל א ירושה אדער א אויסטערלישע הצלחה פון קליינע פעולות? ענק האבן נישט אויפגעכאפט אז עס איז דא איינער וואס פירט די וועלט? וויאזוי קען מען מאכן
אזעלכע גראבע טעותים? וואס, אין יענע צייטן האט קיינמאל נישט פאסירט אזעלכע סארט זאכן?".

דער טאטע צושמייכלט זיך: "יא טייערע מושי, אודאי איז עס דעמאלט אויך געשעהן פונקט ווי היינט, מיר האבן עס טאקע געזעהן מיט די אויגן און אפילו גערעדט דערפון פון צייט צו צייט, אבער וואס זאל איך דיר זאגן? עס האט זיך געענדיגט ביים רעדן, עס איז נישט געגאנגען ווייטער פון דעם, עס איז כאילו שטעקן געבליבן אויפן וועג צום הארץ, דארט אין הארץ איז פארבליבן די זעלבע אימפעט צו שוויצן פאר געלט, עס האט אויסגעזעהן כאילו דאס איז עפעס א גזירת הכתוב – וואס מען דארף נישט פארשטיין – אז: 'ווי מער מען ארבעט - אלץ מער עררייכט מען'. כדי צו מאכן געלט דארף מען ארבעטן שווער אן קיין זינען, אן איבערטראכטן צי עס שטימט טאקע מיט די ריאליטעט אדער נישט.

ענק ווילן דאס אביסל פארשטיין?! נעמט א משל פון "ווייטאג". ענק געדענקן? איך האב ענק אמאל מסביר געווען וועגן 'ווייטאג', אז מיר האבן געהאט אין גלות אזא סארט באגריף וועלכע רופט זיך: "ווייטאג". וואס דאס טוט גאר שטארק וויי...

"ניין, מיר געדענקן נישט! וואס איז דאס "ווייטאג"? אזא סארט אומבאקוועמליכקייט? עפעס אזא מין זאך?".

"יא, בערך אזוי, דאס איז א מין געפיל אין הארץ וואס ווען דו לייגסט דאס צוזאם מיט סיי וועלכע אומבאקוועמליכקייט, מאכט עס דיר פיל מער אומבאקוועם. למשל, פרובירט צו טראכטן פון עפעס אן אומבאקוועמליכקייט, ווי קאפ שמערצן, א בריה, א וואונד. יעצט פרובירט זיך אויסצו'משל'ן כאילו דו ליידסט דעם אומבאקוועמליכקייט פאר סתם, אן קיין שום סיבה, עס גייט דיר נישט ברענגן אין ערגעץ, עס טראגט נישט קיין שום ציל און גוטס, נאר סתם אזוי איז געשעהן און דו ליידסט. ענק קענען זיך פארשטעלן ווי שטארק דאס טוט וויי, עס איז טויזנט מאל מער
פיינפול. אט דאס רופט זיך "ווייטאג". די עצם אומבאקוועמליכקייט איז כמעט גארנישט אנטקעגן דעם געפיל פון 'ווייטאג' וואס מיר האבן געפיהלט אין גלות זייענדיג אונטער די איינפלוס פון טבע, די הארץ האט אזוי וויי געטון שפירנדיג אז מען ליידט פאר גארנישט".


דאס קינד כאפט נאך אלץ נישט אזעלכע טיפע באגריפן מיט וועלכע ער באגעגנט זיך נישט אין ריאליטעט, עס איז נישט גענוג טאפעדיג פאר אים: "אבער טאטי, וויאזוי קען זיין א זאך אן קיין שום ציל, ענק האבן דעמאלט נישט געגלייבט אז דער אויבערשטער פירט די וועלט? וואס האט עטץ געטראכט? ווער האט באשאפן אזא וועלט? ווער פירט עס און האלט עס? ענק האבן
געהאלטן אז די 'געלט' האט באשאפן די וועלט?".

"אה, דו זעהסט? אט דאס האב איך געוואלט ענק זאלן פארשטיין, מיר האבן אלע געוואוסט איבער א באשעפער, מיר האבן אמת'דיג געגלייבט אין אים אז ער פירט אלעס און מיר האבן אפילו געדאווענט צו אים, אבער, אבער, עס איז מיר זייער שווער מסביר צו זיין מיט ווערטער, ווייל ברוך השם מיר לעבן נישט דארט, עס איז זייער שווער ענק זאלן קענען פארשטיין
וויאזוי מען קען לעבן אין אזא סתירה, וויאזוי דער נפש קען זיין צוריסן אין אזעלכע קעגנזייטיגע הנחות.

פון איין זייט גלייבט מען, אבער פון די אנדערע זייט שפירט מען עס נישט עכט, ענק ווייסן נישט וואס דאס מיינט אז עפעס בלייבט שטעקן צווישן די שכל און הארץ, אז די הארץ פיהלט נישט מיט די זאך וועלכע מען פארשטייט, ווייסט און רעדט. אפשר קען מען דאס אנרופן אז עס האט אונז געפעלט די 'דעת' וואס זאל באהעפטן צווישן די זאך וואס מיר ווייסן אין קאפ
ביז צו די געפילן פון הארץ...".

פלוצלינג הערט זיך א בת קול פון אונטערן טיש... די זעקס יאריגע דבורי זיצט דארט און שפילט זיך מיט אירע שפילצייג ווען מיט איין אויער האלט זי מיט דעם שמועס פון די עלטערע. זי מישט זיך אריין: "טאטי", יא צדיקת'ל, וואס זאגסטו? "איך האב דאס געלערנט די וואך אין סקול! מיין טיטשער האט אונז געזאגט אז אויב מען פיהלט נישט די זאכן וואס מען לערנט, איז
עס פונקט ווי א שטיקל עסנווארג וואס גייט נישט אראפ אין מאגן נאר בלייבט שטעקן אין האלז...".

"וואוו וואוו... דו זאגסט אזוי שיין, מיין זיס קינד, דו ביסט א לעכטיגע אידישע טאכטער". דבורי גייט צוריק צו אירע שפילצייג.

"וואו האב איך געהאלטן? וואס האב איך געוואלט מסביר זיין? אה! יא, מיר האבן דעמאלט געליטן אויף אזא זאך וואס הייסט "ווייטאג", יעדעס מאל וואס מיר האבן געהאט עפעס א זאך אין לעבן וואס איז נישט געגאנגען לויט אונזער ווילן, האבן מיר געפילט אין הארץ א ווייטאגליכע געפיל, אזויווי עפעס דארט אינעווייניג איז נישט מסכים דערצו...".

"אבער טאטי, פארשטייט נישט יאסל, ענק האבן דעמאלט נישט געהאט די אלע ספרים וואס ערקלערן די אמונה אין אויבערשטן און זיין גוטסקייט?".

"אוי יאסל, וואס זאל איך דיר זאגן, דו האסט נאך קיינמאל נישט פארזוכט א טעם פון צו לעבן אן א בית המקדש – אפילו איין טאג, טא וויאזוי ווילסטו בכלל פארשטיין אידן וואס האבן שוין געלעבט צוויי טויזנט יאר (!) אן קיין בית המקדש? דו כאפסט דען וויאזוי אידישקייט אן א בית המקדש זעהט אויס? דו האסט בכלל נישט קיין השגה וואספארא טעותים, קרומקייטן
און שוואכקייטן עס האט זיך – דורכאויס די אלע דורות – אנגעלייגט אין אונזער אידישקייט. קוק אהער, מיר זענען היינט זוכה צו קומען יעדע שטיק צייט אין בית המקדש, מיר זעהן דארט דעם אויבערשטנס כבוד, מיר זעהן דארט מיט די אויגן ווי דער אויבערשטער וואוינט צווישן אונז און האט אונז ליב, עס איז נישט א זאך וואס שטייט אין א ספר, נאר מיר לעבן עס מיט
לעבעדיג, דעריבער איז אונזער הארץ פול מיט די דאזיגע נאנטקייט צו אים. אבער דעמאלט האבן מיר געלעבט אין א וועלט וואו מיר האבן קיינמאל נישט געזעהן דעם אויבערשטן און קיינמאל נישט געהערט ארויסזאגן זיין פולע נאמען, דו קענסט זיך פארשטעלן וואספארא טרוקענקייט מיר האבן געהאט אי אאידישקייט? דו פארשטייסט? אפילו געהויבענע אידן וואס האבן געלערנט ספרים און פרובירט צו לעבן מיט אמונה, איז זיי אויך בכלל נישט איינגעפאלן אז מיר קענען לעבן מיטן אויבערשטן ממש ווי קינדער צו טאטע! זיי האבן נישט געקענט פארדייען אז די ספרים מיינען דאס טאקע פשוט פשט... זיי האבן געמיינט אז עס איז עפעס א ווייטע בחינה. שוין יאסל, וויפיל איך וועל רעדן וועסטו נישט קענען פארשטיין וואספארא מין אידישקייט דאס איז געווען... לאמיר בעסער נישט רעדן צופיל...".


לאמיר צוקומען צום נקודה וואס איך האב געוואלט ארויסברענגן, איז פונקט ווי מיר האבן געשפירט ווייטאג פון יעדע אומבאקוועמליכקייט, טראץ וואס מיר האבן געהאט אמונה האבן מיר אבער למעשה געפיהלט ווי די אלע זאכן וואס מיר ליידן זענען אן קיין חשבון און א ציל, עס איז סתם אן אנשיקעניש. אטדאס זעלבע איז געווען מיט דאס צוגעבינדענקייט און געלויף נאך געלט, עס האט אונז בכלל נישט אויסגעזעהן ווי א סתירה צו די אמונה, די אמונה איז געבליבן אינעם 'עולם הדיבור', אבער אינעם פאקט האט אונז אויסגעזעהן אז אלעס וואס מען וויל
עררייכן קען מען נישט אן געלט. מיר האבן געמיינט אז מיט געלט קען מען לעזן סיי וועלכע פראבלעם. און אויב דער פראבלעם איז נאך גרעסער, מיינט דאס אז מען דארף דא האבן נאך מער געלט און דאן וועט דאס אויך מסודר ווערן...".


"אבער וואס קען מען שוין עררייכן מיט געלט?" דערגרינטעוועט זיך דער טיפזיניגער בחור יאסל.

דער טאטע צושמייכלט זיך און ענטפערט הומאריסטיש: "וואס רעדסטו? דו ווייסט וואס מען קען אלס קויפן מיט געלט? מיט געלט קען מען אלעס עררייכן, מען קען קויפן א גרויסע שיינע הויז, שיינע מעבל, הערליכע קליידער און צירונג, גוטע עסן און אלעס וואס די מאטריעליסטישע וועלט האט צו פארקויפן...".

ספאנטאניש ברעכט די גאנצע פאמיליע אויס אין א הילכיגע געלעכטער פון דעם געלונגענעם וויץ, "ענק האבן דאן געהאט א סטאר פון לעבנס פרייד? א געוועלב פון אפענע הארץ? א פאבריק פון ליבשאפט און קשר? א געשעפט פון אמונה און בטחון? וואס בענעפעטירט מען פון די שענסטע זאכן אין די וועלט טאמער די הארץ איז פארמאכט אן שפירן א צוגעבינדענקייט צום באשעפער? אן פיהלן א נאנטקייט צום אויבערשטן?".

"טייערע קינדער, עס הערט זיך אפשר ווי א ווערטל, אבער מיר זענען געווען אזוי אריינגעטון דערין אז מיר האבן אליינס נישט געכאפט ווי מאדנע דאס איז. איך קען ענק זאגן איין זאך: ווען ענק וואלטן ווען דארט געווען וואלטן ענק אויפגעהויבן די קליידער כדי צו קענען לויפן שנעלער און כאפן מער געלט... אזא עבודה זרה איז דאס געווען.

אפילו קליינע קינדער, למשל, איך דערמאן זיך אז ווען איך האב בר מצוה געהאט, איז געווען א פארמעסט צווישן די בחורים'לעך ווער עס האט באקומען מער געלט ביי די בר מצוה, איבער די ספרים און מתנות האבן מיר בכלל נישט גערעדט, נאר איבער די געלט, יעדער האט זיך געהאלטן גרעסער פונעם צווייטן. און טאמער ווילט עטץ וויסן וואס איך האב געטון מיט דאס געלט? גארנישט! עס איז אזוי לאנג אפגעזיצן ביז מיינע עלטערן האבן עס מן הסתם גענומען.

טאמער איין אינגל האט געהאט א רייכע פעטער האט ער זיך ארומגעדרייט מיטן קאפ אין דער הייעך, ער האט זיך געשפירט עפעס חשוב און ספעציעל אז ער איז דער פלימעניק פונעם גרויסן גביר. איך זאג אייך דאס איז ממש געווען ווי אן עבודה זרה וואס יעדער איז נאכגעלאפן אן אויפהער, קליין און גרויס.

נאך א ביישפיל: בשעת א איד האט געמאכט עפעס א שמחה אדער א לחיים, האבן זיך אלע ברכות און וואונטשן געדרייט הויפטזעכליך ארום געלט, למשל ביי א שמחה פון א ניי געבוירן קינד, קודם האט מען אנגעוואונטשן די מקובל'דיגע נוסח "דו זאלסט זוכה זיין מגדל צו זיין לתורה לחופה ולמעשים טובים",דערנאך האט מען אזוי פארשטארקערט דעם קוועטש אויף יענעמס האנט און דערביי צוגעלייגט עטליכע ווערטער "מיט אסאך אסאך געלט...". די דאזיגע ווערטער זענען ארויסגעקומען פון טיפן הארץ. ווייל דאס איז געווען די מציאות דעמאלט, טאמער איינער פארגינט יענעם אמת'דיג און וואונטשט אים זיינע בעסטע וואונטשן, מיינט דאס: 'געלט'. טאמער איינער האט אנגעוואונטשן "דו זאלסט זוכה זיין צו אלעס גוטס" האט עס קלאר געמיינט: דו זאלסט זוכה זיין צו זיין א גרויסער עושר.

שטעלט אייך פאר, מען האלט אינמיטן א ברית, מען ברענגט אריין א קינד אינעם בונד פונעם אידישן פאלק, און דארט בשעת מעשה וואונטשט מען אן פארן טאטן אז ער זאל אים גרינג ערציען, און וויאזוי? מיט אסאך געלט! אזא פשטות איז דעמאלט געווען אז מיט געלט קען מען לעזן אלע פראבלעמען און אנקומען צו אלעס גוטס אויף דער וועלט און אויף יענע וועלט, וואס דאס וועט העלפן דעם טאטן ערציען דאס קינד גרינגערהייט.

אפילו שבת און יום טוב האט מען זיך נישט געשעמט צו רעדן פון געלט, צי איז דאס פאר תקיעת שופר אדער נאך מגילה ליינען און אזוי ביי יעדע געלעגנהייט, צי אין מקוה צי אין בית המדרש. עס איז געווען זייער א נארמאלע זאך בשעת עס איז געשטאנען א קופקע מענטשן אוון געשמועסט שטותים און דברים בטלים, ביים ענדיגן דעם שמועס ווען דאס הארץ האט געגעבן א ציפ אז מען האט פאר'בטל'ט א שעה צייט מיט מאלן וואסער, פלעגט מען ענדיגן בערך אזוי: "דער עיקר איז דער אויבערשטער זאל העלפן מ'זאל האבן אסאך געלט". ווי גלייך אז יעצט האט מען שוין דערמאנט עפעס אן ערנסטע זאך, עפעס א תכלית אין לעבן... עס פלעגט דעמאלט קורסירן סטעיטמענטס און לאזונגען ביי יעדן איינעם ווי: "געלט איז נישט אלעס – אבער אלעס איז געלט", אדער: "צייט איז אויך געלט". א.א.וו.

יעדער מענטש האט זיך ארומגעדרייט אין קאפ מיט אזא חלום אז איין טאג וועט ער נאך ווערן א גרויסער עושר. דאס האט אים געגעבן א חיזוק אנצוגיין אין לעבן. איך געדענק, עס איז דעמאלט געווען אזא סארט געים פאר ערוואקסענע, מען האט דאס גערופן: "לאטערי", דאס האט געארבעט אזויווי אזא גורל, מען צאלט א דאלער צוויי, און מען באקומט א שאנס צו
געווינען מיליאנען דאלער, איך געדענק מענטשן פלעגן פאנטאזירן און חלומ'ן אז זיי האבן דאס געווינען און זיי האבן שוין אסאך געלט... אט דאס האט זיי געגעבן די חיזוק".

"חיזוק? איך כאפ נישט? וואס האט געלט מיט חיזוק איינגעלייגט?" פרעגט די ניין יאריגע רבקי.

"איך האב ענק שוין מסביר געווען, ענק דארפן פארשטיין, אזא כלל איז געווען אנגענומען דעמאלט ביי יעדן, אז דורך געלט קען מען לעזן אלע פראבלעמען אין דער וועלט...".

"און פון וועלכע וועלט זענט עטץ אפירגעקומען מיט אזא לעכערליכע שיטה? ענק פלעגן טאקע זעהן אז די רייכע מענטשן זענען פרייליך און צופרידן? די עשירים פלעגן טאקע נישט האבן קיין שום פראבלעמען?".

"עה, וואס פאלט דיר ביי? עס איז גארנישט געווען אנדערש ווי היינט, די וועלט איז געפארן די זעלבע וועג ווי עס פארט היינטיגע צייטן, איך האב אייך שוין מסביר געווען, מיר האבן געזעהן פונקטליך די זעלבע זאך וואס מיר אלע זעען היינט צוטאג, נאר דער קאפ איז געווען פארדרייט, די פארגרעבטקייט פון די גשמיות'דיגע וועלט האט אזוי באהאלטן און פארהוילן די אמת'ע פאקטן. דוכט זיך מיר אז אין א געוויסע זין האבן מיר דעמאלט געהאט מער מסירת נפש פאר אידישקייט ווי היינט, ווייל היינט זעהט מען שוין אלעס אפן און גראד, דעמאלט איז דאס נישט געווען, מען האט גארנישט געזעהן".

"מאמע – ווענדט זיך ר' ראובן צו זיין אשת חיל וועלכע זיצט ביים טיש און הערט זיך צו מיט אינטערעסע – פארצייל דו אויך וויאזוי עס האט אויסגעזעהן ביי ענק אינדערהיים, פארצייל וואס דו
געדענקסט, זאלן די קינדער הערן, זיי דארפן דאס וויסן, מיר גייען שוין באלד זאגן דעם הלל אלע אינאיינעם, זיי דארפן זיין פריייליך און דאנקן אמת'דיג, די היינטיגע נאכט איז דא א חיוב אויף יעדן איד באזונדער: "זיך צו באטראכטן און אנקוקן כאילו מען איז טאקע פאקטיש ארויסגעגאנגען פון דארט".

זי שמייכלט, "טאטע, יעצט אז מען רעדט פון יענע צייטן כאפ איך זיך אז בעצם אונזער שידוך וואלט קיינמאל נישט געקענט צושטאנד קומען אין גלות, האסט שוין אמאל געטראכט דערוועגן? זי דרייט זיף אויס צו די קינדער און איז מסביר אירע ווערטער: צוליב מיין משפחה וועלכע איז געווען גאר רייך, מיר האבן זיך ממש געהאלטן פאר א העכערע קלאס מענטש, ענק פארשטייען ווי ווייט דאס איז געגאנגען? די עשירים האבן זיך נישט געוואלט משדך זיין מיט סתם א מענטש וואס האט נישט קיין געלט, כאילו זיי זענען עפעס בעסער און געהויבענער ווי דער סתם עמך איד.

פון די אנדערע זייט זענען אויך געווען מיטל קלאס מענטשן וואס האבן אזוי שטארק ליב געהאט געלט, אזש זיי האבן נישט געוואלט צו טרעטן צו א שידוך איידער די אנדערע זייט האט זיך אונטערגענומען א געוויסע סומע געלט, זיי האבן ניטאמאל געוואלט אויסהערן איינצלהייטן פונעם שידוך טאמער יענער איז נישט געווען גרייט אראפצולייגן א גרויסן סכום געלט!".


"מאמע, דו טרייבסט איבער? וואס האט שידוכים צו טון מיט געלט?".

"יא, יא, ענק פרעגן זייער גוט, היינט קען מען דאס בכלל נישט פארשטיין, וויאזוי קען זיין אז בשעת מען רעדט וועגן אויפשטעלן א אידישע שטוב, בויען א משכן פארן אויבערשטן דרייט זיך אלעס ארום געלט, אבער הער אויס, זיי האבן עס געמיינט ערנסט, זיי האבן זייער שטארק געוואלט אויפשטעלן א תורה'דיגע שטוב, א שטוב פון השראת השכינה, זייער שטרעבן איז געווען אז דער חתן זאל קענען זיצן און לערנען רואיג אן קיין דאגות, און לויט זייער פאנאטישע בליק זענען זיי געווען זיכער אז טאמער עס וועט זיין געלט אין שטוב, וועט נישט זיין דארט קיין שום דאגות, און טאמער נישט – נישט".

די קינדער לאכן שוין נישט אזוי שטארק ווי פריער, זיי הייבן שוין אן רחמנות צו האבן אויף די מענטשן וועלכע זענען נעבעך געווען אין אזא ביטערע גלות אונטער אזעלכע שווערע קליפות.

"איך בין אויפגעוואקסן אין א רייכע שטוב, אנדערש ווי טאטי'ס משפחה, וואס למעשה – צוליב זייער ארימקייט – פלעגן זיי בעטן דעם אויבערשטן זאל זיי געבן זייערע געברויכן, פארשטייט זיך אז עס איז ווייטער געווען ארום געלט, אבער נאך אלעם האבן זיי כאטש גערעדט צום אויבערשטן. אבער ביי אונז איז דאס אויך נישט געווען, מיר זענען געלעגן אין א פיל טיפערע בלאטע, קיין שום מאטריעליסטישע זאך האט אונז נישט געפעלט, יעדע שפילצייג, טשאטשקע און קלייד וואס איך האב נאר געבעטן האב איך באלד באקומען, וואס איך האב נאר גע'חלומ'ט האב איך באלד עררייכט. אין שולע האב איך געהאט אזויפיל פריינד, אלע האבן זיך גע'חנפ'עט צו מיר, ווען איך זאג 'אלע' מיין איך אפילו דעם טיטשער און פרינציפאל. פון צייט צו צייט האט זיך מיר אריינגע'גנב'עט א מחשבה אז קיינער איז מיר נישט עכט א חבר'טע זיי האבן פשוט הנאה זיך צו דרייען ארום מיר ווייל מיר האבן אסאך געלט. אבער גאנץ שנעל האב איך זיך
צוריק געכאפט און ווייטער הנאה געהאט פון מיין פאפולערע שטאנד, פון דאס וואס אלע דרייען זיך ארום מיר און זענען מיר מכבד.


די עשירים זענען געווען ווי א געטשקע, מענטשן האבן זיך כמעט ווי געבוקט צו זיי, די ארימע האבן שטענדיג געזוכט זיי צו מהנה זיין, מען האט זיי געברענגט מתנות וואס זיי גלייכן מען האט זיי געגעבן גוטע ווערטער לויט זייער געשמאק, שטענדיג האט מען זיי געברענגט גוטע גריסן פון זייערע קינדער, און מענטשן האבן שטענדיג פרובירט צו באדינען און העלפן עפעס
דעם עושר, עס איז געווען ממש א זכיה צו האבן שייכות מיט אים, אפילו מען האט נישט באקומען דערפאר קיין איין פרוטה! עס איז געווען אזויווי להבדיל צו האבן שייכות מיט א צדיק. איך געדענק אז פורים האבן מיר באקומען משלוח מנות פון די גאנצע שטאט.

יעדער איינער האט געהאט פאר אונז אזא מין דרך ארץ און רעספעקט, אלע טויערן זענען געווען אפן פאר אונז. איך האב דעמאלט געהאט אזא מין געפיל אז מיין טאטע האט די מאכט אויסצופירן סיי וועלכע משוגעת עס פאלט אים נאר ביי, ווייל יעדער איינער פלעגט אים אויסהערן און געבן גערעכט אין יעדן פאל, אלעס צוליב זיין געלט. דאס אלעס האט געברענגט דערצו אז איך האב קיינמאל נישט געקומען צום אויבערשטן אים בעטן עפעס פון טיפן הארץ אדער אים צו דאנקן אמת'דיג, נאכמער, איך האב קוים געטראכט פון אים בכלל".

יאסל ציהט זיין טאטן ביי די ארבל און פרעגט אים שטילערהייט – כדי נישט צו שטערן די מאמע פון איר ערציילונג: "טאטי, טאמער זיי האבן נישט בענעפיטירט קיין איין פרוטה פון דעם עושר, טא וואס איז געווען זייער כונה מיטן נאכלויפן דעם עושר?"

ר' ראובן צעשמייכלט זיך, ער האקט איבער די מאמע אינמיטן אירע ווערטער: "מאמע, דו הערסט וואס יאסל פרעגט? ער וויל פארשטיין פארוואס זענען זיי אזוי נאכגעלאפן די עשירים? וויאזוי קענען די קינדער בכלל משיג זיין אז מענטשן האבן געקוקט אויפן פראסטן דאללער און געגארט דערצו, א גאנצן טאג האבן זיי נאר גע'חלומ'ט און געשטרעבט צו האבן געלט, אזש אז די געלט איז ביי זיי געווארן א תכלית פאר זיך, דעריבער ווער עס האט געהאט מער פון דעם תכלית – וואס הייסט געלט – איז געווען ביי זיי מער ארויפגעקוקט און געשעצט,כאילו יענער איז שוין אנגעקומען צו עפעס א געוויסע תכלית אין דער וועלט. דאס איז די פשוט'ע סיבה פארוואס זיי האבן גע'חנפ'עט און זיך געלעקט צו אן עושר מיט אזא ביטול.

די מאמע לייגט צו: חוץ פון דעם איז עס אויך געקומען פון א האפענונג וועלכע איז געווען באהאלטן פון זיי אליינס, עס איז געלעגן אונטער זייער באוואוסטזיין אזא דמיון אז די עשירים האבן אזויפיל געלט אז זיי קענען רייך מאכן יעדן איינעם וואס דרייט זיך נאר אין זייערע ד' אמות, כאילו דער עושר זוכט פאר וועמען אוועקצוטיילן זיין פארמעגן, דעריבער האט אין זיי
געטליעט אזא פונק פון האפענונג: אפשר איין טאג וועט עס געשעהן, נאך יארן פון זיך דרייען ארום אים, אים לעקן און דינען, וועט ער נעמען א גרויס שטיק פארמעגן און מיר אוועקגעבן במתנה...

יא, יא, איך ווייס אז דאס הערט זיך ווי אן אויפגעטראכטע מעשה, איך פארשטיי ענק זייער גוט קינדערלעך, ווען איך וואלט נישט דארט געווען וואלט איך אויך געהאלטן אז דאס איז איין שטיק פאנטאזיע... נאר וואס זאל איך טון אז איך רעד פון זאכן וואס איך האב מיטגעהאלטן טאג טעגליך.

"מאמי – פרעגט מושי א סענסעטיווע שאלה – ווען משיח צדקינו זאל זיין געזונד איז געקומען און ענק אויסגעלייזט פון גלות און מענטשן האבן ענק אויפגעהערט נאכלויפן און זיך לעקן צו ענק, האסטו געפיהלט אנטוישט און אפגעפאטשט? האסט געפיהלט אז מען האט צוגענומען פון דיר דיין גאנצע כבוד און סוקסעס?".

"אוי, דו ווייסט נישט וואספארא ביטערע רחמנות איך בין געווען איידער משיח איז אנגעקומען. איך בין באמת געווען א צוקלאפטע מיידל, אין מיין הארץ האט געהערשט א שרעקליכע ליידיגקייט, איך האב געשפירט אז איך האב נישט קיינעם אויף דער וועלט, קיינער איז נישט אינטרעסירט אין מיר, איך מיין צו זאגן: אין מיין אינערליכע נפש, קיינער אקצעפטירט מיר נישט בעצם, מען נוצט מיר נאר אויס, מען דארף מיין געלט – נישט מיר! כאטש איך האב געהאט אלעס וואס איך האב נאר געדארפט, האב איך אבער געשפירט אז איך האב גארנישט אין מיין לעבן.

נישט נאר חבר'טעס האב איך נישט געהאט, נאר בכלל עפעס א טעם אין לעבן האב איך נישט געהאט. ענק קענען זיך נישט פארשטעלן וויאזוי עס קוקט אויס א מענטש וואס קומט קיינמאל נישט צום אויבערשטן, נישט בעטן, נישט דאנקן און נישט סתם פארציילן, גארנישט. וואספארא טעם האט אזא לעבן? די געלט האט דערשטיקט דעם נאטורליכן געפיל פון א באשעפעניש צו שטיין פארנט פון זיין באשאפער און רעדן צו אים, בעטן אויף א פראבלעם, דאנקן אויף א ישועה. איך בין געווען ממש פארמאכט און פארקנאקט אין מיר. אלעס צוליב דעם פארשאלטענעם עבודה זרה.

די שרעקליכע קרענק וואס דאס געלט האט אונז געברענגט צו שפירן 'כוחי ועוצם ידי', אז איך טו אלעס און אלעס איז מיין קרעדיט. אסאך מאל שטיי איך און איך פרעג מיר אליינס, וויאזוי קען זיין אז איך האב דאס בכלל איבערגעלעבט? א מענטש איז דאך נישט מער ווי א כלי צו אנטפלעקן דעם אויבערשטנס כבוד אויף דער וועלט, טא פון וואנעט האב איך באקומען לעבן און לעבהאפט טאמער איך האב דאס נישט געדענקט? טאמער איך האב געמיינט אז איך לעב דא פאר מיר, דער עיקר איז מיין מציאות, מיין כבוד און פרעסטידזש, טא אין וועלכע זכות האב איך באקומען צו אטעמען? איך האב געשפירט דעמאלט אזוי ווייט און אפגעהאקט פון מיין נאטורליכקייט, אזוי פארטרוקנט און אפגעקילט פונעם קוואל פון לעבהאפט, פונעם לעבעדיגן באשעפער, אז עס איז א נס אז איך האב עס דורכגעלעבט.

די געלט האט אונז צוגענומען די גאנצע געשמאק אין לעבן, עס האט אונז צוגענומען די רואיגקייט און צופרידנקייט, מיר האבן קיינמאל נישט פארזוכט פון די מדה פון זיין צופרידן און פרייליך מיט וואס מען האט, ווייל די גאנצע וועלט איז דאך געווען אפן פאר אונז, מען קען דאך אלעס באקומען, טא די וועלט איז צי גרויס צו קענען אפמאכן אז אט דאס וואס איך האב איז די בעסטע און שענסטע און מען קען זיך שוין אפשטעלן ביי דעם און זיין צופרידן, דער רייץ נאך עפעס אנדערש האט קיינמאל נישט נאכגעלאזט. דאס האט געפירט דערצו אז ביי אונז אינדערהיים האט געהערשט איין גרויסע צוקוועטשקייט... די אנזעץ איז געווען גרויס, מיר זענען געווען ארומגענומען מיט נעגאטיווע געפילן, גאוה און אומפארגינערישקייט. אין די היינטיגע וועלט עקזיסטירט בכלל נישט אזעלכע סארט געפילן, עס קומט מיר ארויף א קעלט אין די ביינער ווען איך דערמאן זיך נאר פון יענע צייטן".

"נו אויב אזוי – פרעגט רבקי – טא פארוואס האסטו נישט מתפלל געווען דערויף צום אויבערשטן? דו האסט פריער געזאגט אז דו האסט נישט געהאט קיין פראבלעם אויף וואס צו קומען צום אויבערשטן בעטן. דו האסט דאך שוין איינמאל געהאט א פראבלעם? א צוקלאפטע נפש איז נישט גענוג א גרויסע פראבלעם אויף וואס צו קומען צום אויבערשטן מיט א צובראכן
הארץ?".

"ווייל איך האב בכלל נישט געכאפט וואס עס גייט פאר מיט מיר, פארוואס איך שפיר אזא לאך אין הארץ, איך האב נישט פארשטאנען וואס עס פעלט מיר, איך האב נישט געוואוסט אז עס איז דא עפעס אן אמת אויף דער וועלט, איך האב נישט גע'חלומ'ט אז עס איז דא עפעס וואס קען אנפילן מיין ליידיגקייט. נאכמער, איך האב אפילו נישט געוואוסט צי איך בין נארמאל אז איך
שפיר אזוי, איך האב זיך נישט געגעבן גערעכט דערויף, ווייל איך האב באקומען פון יעדן איינעם א געפיל אז איך בין די גליקליכסטע מענטש וועלכע דארף זיין זאט פון צופרידנקייט. דעריבער האב איך נישט געוואוסט צי איך מעג זיין אזוי צוקלאפט און צובראכן, ווי פארשטענדליך האט דאס צוגעגעבן צו פארמאכן מיינע געפילן נאכמער.

אלע מיידלעך האבן מיר מקנא געווען, אבער אינ'אמת'ן האב איך געברענט פון קנאה אויף זיי, יעדע זאך האט מיר אזוי געשטערט און אויפגערעגט, און איך האב ניטאמאל געקענט אידענטיפיצירן די אורזאך פון מיין אומצופרידנהייט וואס איך האב געשפירט א גאנצן טאג. איך האב געמיינט אז מיטן קויפן נאך א קלייד פון די נייעסטע מאדע און סטייל וועל איך באפרידיגט ווערן, אבער די גליק איז נישט אנגעקומען. אוי! אזוי האב איך איבערגעלעבט דעם גלות, איך בין דורכגעגאנגען שבעה מדורי גיהנם, יעדן טאג פרישע ווייטאג און פיין".

די קינדער זיצן היפנאזירט פונעם ווייטאגליכן געשיכטע וואס זיי האבן דא נארוואס געהערט. דבורי – וועלכע איז שוין ארויסגעקומען פון אונטערן טיש און זיך געזעצט אויף די פאדלאגע נעבן איר מאמע – קען זיך נישט איינצוהאלטן פון ארויסגעבן אירע רחמנות געפילן צו איר ליבע מאמע: "אוי מאמי, עס איז דיר געווען אזוי שווער, איך האב נישט געוואוסט אז דו האסט מיטגעמאכט אזא שווערע יוגנט...".


"ריכטיג, אבער דאס איז געווען שווער פאר אונז אלע, גאנץ כלל ישראל האט געליטן דערפון, איינער אויף אזא אופן און דער צווייטער אויף אן אנדערן אופן, יעדער איז געווען צופליקט און צוריסן, נישט געוואוסט פון זיין לעבן צו זאגן, נאר משיח צדקינו זאל לעבן האט באוויזן אונז ארויסצונעמען פון דארט, ער האט אונז אויפגעוועקט פון טיפן שלאף, ער האט אונז געגעבן שכל צו זעהן דעם פשוט'ע פאקט אז עס איז דא איינער וואס פירט און באלעבט די וועלט, ער איז דער קוואל פון לעבן, נאר ער איז די לעזונג צו יעדן פראבלעם, נאר ער איז דער וואס פילט אן דעם ליידיגקייט מיט ליכטיגקייט, ער פארשטייט אונז און הערט זיך איין צו אונז, עס איז דא צו וועמען זיך צו ווענדן, און וועמען צו דאנקן. יא דבורי? גוט פארשטאנען?".


אירע אויגן האבן זיך באגעגנט מיטן זייגער, זי גיבט א שפרינג אויף: "אוי וויי טאטע, גיב א קוק וויפיל א זייגער עס איז, מיר דארפן נאך עסן די פלייש פונעם רבן תודה פאר חצות און זאגן הלל, לאמיר זיך צואיילן...".

"קינדערלעך, אפשר ווילט עטץ זינגן א ניגון ביז ווי לאנג איך ברענג אייך אריין די פארציע קרבן?".

אלע צוזאמען האבן אנגעפאנגען זינגען מיט פרייד:
"מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי. שהוציאנו מעבדות לחירות, משעבוד לגאולה, מאפילה לאור גדול".


"בַּיּוֹם הַהוּא יַשְׁלִיךְ הָאָדָם אֵת אֱלִילֵי כַסְפּוֹ וְאֵת אֱלִילֵי זְהָבוֹ אֲשֶׁר עָשׂוּ לוֹ לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת" (ישעיה ב' כ')


"... קיינער זאל נישט מיינען אז ווען משיח וועט קומען וועט זיך טוישן עפעס פון די וועג וויאזוי די וועלט פארט, אדער עס וועט צוקומען עפעס א נייע זאך אין דער וועלט, ניין! די וועלט וועט
אויסזעהן די זעלבע ווי יעצט... דעמאלט וועט נישט זיין קיין הונגער, נישט קיין מלחמות, נישט קיין קנאה און פארמעסט, די גוטס וועט זיך גיסן אין די מאסן, די בעסטע עסנווארג וועט זיין צו באקומען ווי די זאמד, די גאנצע וועלט וועט נישט האבן קיין שום אנדערע באשעפטיגונג נאר צו וויסן און קענען דעם אויבערשטן; ווי דער פסוק זאגט: "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים". (רמב"ם מלכים פרק יב)
קלוגער
שר האלף
תגובות: 1921
זיך איינגעשריבן אום: מיטוואך מארטש 09, 2016 12:56 pm

  • ציטיר
  • צו לייגן א דאנק דארפט איר זיין אריינגעלאגט

תגובה דורך קלוגער »

להודיע, פיין!

;l;p- ;l;p-
אוועטאר
א נייער
שר האלפיים
תגובות: 2073
זיך איינגעשריבן אום: מאנטאג דעצעמבער 18, 2017 4:05 pm
לאקאציע: ניי מאשין

  • ציטיר
  • צו לייגן א דאנק דארפט איר זיין אריינגעלאגט

תגובה דורך א נייער »

;l;p- ;l;p- ;l;p- אייזן.
איך ווייס נישט וואס
נא_שכל
שר שבעת אלפים
תגובות: 7999
זיך איינגעשריבן אום: מאנטאג יולי 14, 2008 10:44 pm
לאקאציע: עולם התורה

  • ציטיר
  • צו לייגן א דאנק דארפט איר זיין אריינגעלאגט

תגובה דורך נא_שכל »

הערליך געשריבן און מיט א געשמאקע זאפט!

א שיינע גיור פון די ארגינעלע ארטיקל

יעצט קען מען עס ארויספרינטן פאר די בני בית
אטעטשמענטס
דער יום טוב פון דאללענאטס.pdf
(120.91 KiB) געווארן דאונלאודעד 212 מאל
וויאזוי צו אויפהייבן דיינע קינדער און נאנטע

"ושכל יצא משכל ..." (ר' ברכיה בן נטרונאי, בהקדמת ספרו 'משלי שועלים').
אוועטאר
אדער יא
שר שלשת אלפים
תגובות: 3156
זיך איינגעשריבן אום: דאנערשטאג יאנואר 11, 2018 11:00 am

  • ציטיר
  • צו לייגן א דאנק דארפט איר זיין אריינגעלאגט

תגובה דורך אדער יא »

א מעסטער שטיקל אראפגעלייגט!! מען דערקענט די האראוואניע, ייש"כ להודיע!!

עקסטערן דאנק פאר נא_שכל.

קאנטראל פי..
אוועטאר
שמש
שר חמישים ומאתים
תגובות: 416
זיך איינגעשריבן אום: זונטאג יוני 07, 2015 7:49 pm
לאקאציע: שול

  • ציטיר
  • צו לייגן א דאנק דארפט איר זיין אריינגעלאגט

תגובה דורך שמש »

;l;p- ;l;p- ;l;p- ;l;p-
להודיע
שר שלשת אלפים
תגובות: 3080
זיך איינגעשריבן אום: דינסטאג מאי 27, 2014 11:09 am

  • ציטיר
  • צו לייגן א דאנק דארפט איר זיין אריינגעלאגט

תגובה דורך להודיע »

די ארגינעלע ארטיקל האט מיינס א חבר געשריבן אין גליון וימתקו המים אויף לשון הקודש. א צווייטער ידיד האט עס איבערגעזעצט און איך האב עס נאר ארויפגעשטעלט דא. דער ארטיקל איז ממש א מעסטערפיס און א געוואלדיגע לימוד. הלואי דאס זאל אביסל כאטש טוישן אונזער בליק ווילאנג מיר זענען אין גלות...
אוועטאר
אדער יא
שר שלשת אלפים
תגובות: 3156
זיך איינגעשריבן אום: דאנערשטאג יאנואר 11, 2018 11:00 am

  • ציטיר
  • צו לייגן א דאנק דארפט איר זיין אריינגעלאגט

תגובה דורך אדער יא »

פון גוגל (קוק אראפ) קוקט אויס אז עמיצער האט שוין אמאל דא אראפגעברענגט די מעשה פונעם גליון אין לשה"ק.

(@להודיע כאף אז דו געבסט איבער אלע שקויעכס פאר דיין חבר)
זייער קלוג
שר חמש מאות
תגובות: 589
זיך איינגעשריבן אום: זונטאג סעפטעמבער 23, 2018 4:30 am

  • ציטיר
  • צו לייגן א דאנק דארפט איר זיין אריינגעלאגט

תגובה דורך זייער קלוג »

wow wow wow די האסט געמאכט א ארבעט פשי הא
אתה חונן בעט מען נאכאלץ
אוועטאר
הענדימען
שר עשרת אלפים
תגובות: 15034
זיך איינגעשריבן אום: פרייטאג אקטאבער 27, 2017 11:14 am

  • ציטיר
  • צו לייגן א דאנק דארפט איר זיין אריינגעלאגט

תגובה דורך הענדימען »

להודיע לכל העולם!!!

איבערמעכטיג
כאניש אזוי קיין געהעריגע אקסן (קרעדיט כאניש)

מ'קעמיך קאנטאקטירן אויף handymanivelt ביי דזשימעיל
אוועטאר
קלאָצקאָפּ
שר עשרת אלפים
תגובות: 10226
זיך איינגעשריבן אום: דינסטאג יולי 25, 2017 9:24 pm
לאקאציע: ערגעץ אנדערש

  • ציטיר
  • צו לייגן א דאנק דארפט איר זיין אריינגעלאגט

תגובה דורך קלאָצקאָפּ »

ציפעדיג!
אוועטאר
געשיקטער
שר חמש מאות
תגובות: 891
זיך איינגעשריבן אום: זונטאג מארטש 26, 2017 7:47 am

  • ציטיר
  • צו לייגן א דאנק דארפט איר זיין אריינגעלאגט

תגובה דורך געשיקטער »

להודיע האט געשריבן:......................אירע אויגן האבן זיך באגעגנט מיטן זייגער, זי גיבט א שפרינג אויף: "אוי וויי טאטע, גיב א קוק וויפיל א זייגער עס איז, מיר דארפן נאך עסן די פלייש פונעם רבן תודה פאר חצות און זאגן הלל, לאמיר זיך צואיילן...". ..... [/b]



פארוואס א תודה ? פון ארבעה הצריכים להודות?
בשר תודה האט מען שוין געקענט עסען בייטאג
תודה איז נאכל על בשובע? פארוואס ווארטען ביז סוף סעודה
אוועטאר
בעריש'ל
שר ארבעת האלפים
תגובות: 4027
זיך איינגעשריבן אום: זונטאג פעברואר 19, 2017 3:36 pm

  • ציטיר
  • צו לייגן א דאנק דארפט איר זיין אריינגעלאגט

תגובה דורך בעריש'ל »

געוואלדיג!!!
אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה. שֶׁהַבּוֹרֵא יִתְ' יוֹדֵעַ כָּל מַעֲשֵׂה בְנֵי אָדָם וְכָל מַחְשְׁבוֹתָם
להודיע
שר שלשת אלפים
תגובות: 3080
זיך איינגעשריבן אום: דינסטאג מאי 27, 2014 11:09 am

  • ציטיר
  • צו לייגן א דאנק דארפט איר זיין אריינגעלאגט

תגובה דורך להודיע »

געשיקטער האט געשריבן:
להודיע האט געשריבן:......................אירע אויגן האבן זיך באגעגנט מיטן זייגער, זי גיבט א שפרינג אויף: "אוי וויי טאטע, גיב א קוק וויפיל א זייגער עס איז, מיר דארפן נאך עסן די פלייש פונעם רבן תודה פאר חצות און זאגן הלל, לאמיר זיך צואיילן...". ..... [/b]



פארוואס א תודה ? פון ארבעה הצריכים להודות?
בשר תודה האט מען שוין געקענט עסען בייטאג
תודה איז נאכל על בשובע? פארוואס ווארטען ביז סוף סעודה


תשובת כותב המאמר:
התודה הוא קרבן נדבה, מי שמרגיש שרוצה להודות לה' מביא קרבן תודה, רק יש ארבע שהם 'חייבים' להביא, אבל כל אחד יכול להביא מתי שהוא רוצה, עיין רמבם הל' מעשה הקרבנות.

ועכשיו ההלכה אומרת שקרבן תודה נאכל ליום ולילה עד חצות, דהיינו היום ששוחטים עד בלילה לפני חצות, ובא נגיד שהם היו קצת פארשלעפט ולא אכלו את זה קודם, הרי שהיו צריכים למהר לאכלו קודם חצות...
צל עובר
שר עשרים אלף
תגובות: 29179
זיך איינגעשריבן אום: מיטוואך סעפטעמבער 27, 2017 6:22 pm

  • ציטיר
  • צו לייגן א דאנק דארפט איר זיין אריינגעלאגט

תגובה דורך צל עובר »

יעצט געליינט, אוי קומט דאס אריין שרעקליך קלאר.
אט אזוי
שר האלף
תגובות: 1280
זיך איינגעשריבן אום: דינסטאג אוגוסט 19, 2014 5:49 pm

  • ציטיר
  • צו לייגן א דאנק דארפט איר זיין אריינגעלאגט

תגובה דורך אט אזוי »

אזוי אמת
להודיע
שר שלשת אלפים
תגובות: 3080
זיך איינגעשריבן אום: דינסטאג מאי 27, 2014 11:09 am

  • ציטיר
  • צו לייגן א דאנק דארפט איר זיין אריינגעלאגט

תגובה דורך להודיע »

א פרישער מאמר פון דעם בעל הקונטרס "וימתקו המים".



~ א ~
כל מי שהכיר את ר' עוזר ידע שכשמו כן הוא, הוא עוזר
ותומך לכל הפושט יד, מקשיב ותומך לשבורי לבב. בחנותו
המוצלחת הסתובבו תמיד שני סוגי לקוחות: יש אנשים
שנכנסים לקנות נעליים לרגלם ונהנים מהשירות הנעים
שר' עוזר והצוות שלו ידעו להגיש. ויש כאלו שנכנסים רק
כדי להגיע למשרד הפרטי שלו כדי לקבל תמיכה כלכלית
או לעניין עסקנות מסוים, ואף אחד לא חזר ריקם .

אחד מסודות ההצלחה שלו היה הדרך שבה הוא התייחס
לעובדים שלו, בכבוד ובהערכה, ולמרות הכללים הברורים
והמסוכמים מראש שהם היו צריכים למלא בקפידה, הם
הרגישו את עצמם כשותפים לעסק ולא כעובדים תחת
מעביד, הוא התנהג איתם בסבלנות ובכבוד. וזה היה אחד
מהסודות של ההצלחה, כי הגישה שלו והאווירה הנוחה
שהשרה סביבו, השפיעו גם על הלקוחות שבאו לקנות
נעליים.

בגלל כל זאת היה לפלא לכל הצוות לשמוע, שיעקב - בן ה-
25 שעבד שם תקופה של חצי שנה - פרש משם, בלי סיבה
סבירה, אבל העולם כמנהגו נוהג, והכל המשיך כדרכו
במשך תקופה.

עד שביום מן הימים הסתובבה שמועה בעיר והגיעה
לאוזנו של ר' עוזר, לא פחות ולא יותר, 'יעקב הצעיר'
שפרש מחנותו לפני כמה חודשים, עומד לפתוח חנות
מתחרה ממש ברחוב שליד החנות שלו, בניין ענק ויפה
אשר יהיה סניף של רשת חנויות נעליים בינלאומית, ובגלל
זה תהיה לו אפשרות להציע מחירים זולים מאוד, שלחנות
פרטית אין אפשרות להגיע אפילו קרוב למחירים כאלו .
כאשר הוא שמע על הבשורה, הלב שלו נצבט לדקה, 'איזו
כפיות טובה, מידות רעות, לבוא ולעבוד אצלי רק בתור
מרגל - לקבלת מידע וידע, ולפרוש כדי לפתוח חנות
מתחרה? ומה עם האיסור של לא תשיג גבול? אני כבר
אראה לו...' אבל מיד הפסיק בכוח את הריצה של
המחשבות, ואמר לעצמו 'הלא אני יהודי מאמין, פרנסה
משמים, אמונה! קצת אמונה! לא לאבד עשתונות, הכל
ביד הקב"ה, שום בנאדם לא יכול לקחת ממני את מה
שמגיע לי, ופרנסתי נקצבה מראש השנה, ולא קשורה
ביעקב החצוף ולא בשום אדם בעולם...' וכך חיזק את
עצמו וניסה להרגיע את הפחד הפנימי.

תוך כדי שהוא מנסה להרגיע את המצפון ולחזק את
בטחונו בשם, המנהל של החנות פנה נסער למשרדו -
"שמעת? איזו חוצפה! הוא חושב שהוא יכול לעשות מה
שהוא רוצה, החוצפן הזה, אנחנו נתבע אותו לדין תורה!
זהו, יש תורה בעולם אנחנו יהודים, עוזר, אנחנו צריכים
לעצור אותו בעוד מועד!"

ור' עוזר ניצל את ההזדמנות להעצים בתוכו את תחושת
הביטחון בהשם, "תירגע תירגע, נכון שיש לנו תורה, אתה
צודק שאנחנו יהודים, ודווקא בגלל זה אני לא אתבע
אותו! כי אני מאמין שאין בכוחו של שום אדם להרע לי
אם לא רוצים כך מן השמים. טוב השם לכל ורחמיו על כל
מעשיו. הוא לא יעשה לנו דברים כאלה, אני לא מודאג
בכלל! יהיה בסדר, לא להתבלבל ולא לפחד משום דבר חוץ
מבורא עולם, הבנת?"

המנהל שכבר מכיר אותו, לא ממש נדבק מההתלהבות
שלו - "אתה בטוח במה שאתה אומר? נראה לי שאתה
קצת מרחף עם האמונה שלך, אנחנו צריכים לעשות את
ההשתדלות מצדינו, אי אפשר סתם לשבת בידיים שלובות
וסגורות ולקוות שהכסף יורעף עליך משמים, צריכים שתי
רגליים על הקרקע, אנחנו חייבים לסדר את זה לפני שזה
יהיה מאוחר מדי".

- "בהחלט לא! אני מאמין בהשם, ואני לא אעשה שום דבר
נגד יעקב המתחרה החדש שלנו. רק מה, בשביל השתדלות
אנחנו בסייעתא דשמיא נתמקד ונשקיע יותר בחנות שלנו,
נעשה את המיטב שביכולתנו, והשאר נשאיר למלך מלכי
המלכים, הוא עזר לנו עד היום והוא לא יעזוב אותנו,
הבנת? סגור. אל תדבר אלי יותר אודות יעקב, אנחנו
מתמקדים בחנות שלנו, נקודה."

עברה תקופה. יעקב פתח את חנותו החדשה והמפוארת
בחגיגה גדולה, עם מבצעים ענקיים, מחירים של חצי
בחינם, ואכן זה היה ניכר בחנותו של ר' עוזר, אבל הוא לא
איבד את אמונתו, הוא הסתובב בין העובדים ועודד אותם
כדי לחזק את עצמו, "אל תדאגו, הכל משמים, אדם אינו
יכול לגעת במה שאינו שלו, מה שמגיע אלינו אף אחד לא
יכול לקחת וכו'. ובכלל, אני בטוח שזה רק עניין של זמן,
הלקוחות יודעים טוב מאוד מי אמין בנעלי איכות, מי נתן
להם שירות נאמנה כל השנים הללו, ועל מי אפשר לסמוך
בעיניים עצומות. ההוא יגמור עם המבצעים שלו, ואנשים
יחזרו למקום שהם רגילים אליו כל כך הרבה שנים", כך
הוא המשיך לחזק ולעודד, ונפח רוח של אמונה לכל מי
שהסתובב בד' אמותיו.

למעשה, חלק אכן חזרו לחנותו של ר' עוזר, אבל הימים
כבר לא היו כה זוהרים כמקודם. כשהוא ישב לעצמו ועבר
על דו"ח ההוצאות וההכנסות בסוף החודש, הרגיש שוב
את הצביטה המוכרת לו, אלו לא היו מספרים שהיה רגיל
לראות בימים הטובים, אבל שוב הוא חיזק את לבו לבטוח
בבורא עולם, ודחק את הרגשות השליליים שרצו להתגבר
בתוכו, 'אף אחד אינו אשם, עוזר' הוא דיבר לעצמו, 'לא
להאשים בני אדם, יעקב לא לקח ממך כלום, זה השי"ת,
ופרנסה משמים, מה שקצבו בשבילך בראש השנה יגיע
ממילא, אל תדאג'.

וכך, בכל פעם שמחשבות של קפידה או כעס על 'יעקב
המשיג גבול' עלו בו, או סתם דאגה על העתיד הכלכלי שלו
מילאו אותו, הוא עודד את עצמו 'הכול בידי שמים', 'אין
אדם נוגע במה שמוכן לחברו' וכן הלאה. ואף גם קיבל על
עצמו להוסיף על השיעורים הקבועים בלימוד התורה -
שיעור נוסף בספרי אמונה וביטחון, כדי לא ליפול ח"ו
ולאבד את האמונה. וכן כל שבוע הוא חיפש איזה 'ווארט'
על ענייני בטחון, ודיבר מזה בסעודת שבת, ולכל מי שהיה
מוכן להקשיב. וכך זה המשיך.


~ ב ~
ביום מן הימים המאתגרים הללו, ר' עוזר יושב בביתו
בערב ובוחן את הילד שלו - יוסל'ע, בן האחת עשרה - את
הגמרא שלמד בחיידר, הוא מנסה להסיח דעת מכל
המחשבות המטרידות אותו אודות העסק שלו, רק
להתרכז בגמרא ולהקשיב לילדו, לבחון אותו ולדעת את
התקדמותו בלימוד, כמה הוא כבר מבין בלימוד קטע
בגמרא.

יוסלה מתנועע בהתלהבות, אומר את המילים עם התרגום
שלהן בחיות ובנעימות, בניגון שהמלמד לימד אותם
בתלמוד תורה, חמוד. אבל האב מבחין במשך הזמן, כיצד
הוא ממלמל את המילים הנכונות במקום הנכון, אבל רק
כמו 'תרגום מילולי' – הוא אומר את המילים וגם את
פירושיהן מדויק אבל לא קולט את המשמעות שלהן. הוא
שואל אותו כמה שאלות בעל פה, ויוסלה מתבלבל ואינו
יודע לענות, ר' עוזר מתאכזב, 'חשבתי שהוא כבר משים
לב להבנת הדברים, הוא מתבגר לי ונשאר עם ראש של ילד
קטן...' מחשבותיו מובילות אותו למלמד של יוסלה,
ורוגזה מתפשטת בו 'הוא לא עושה את העבודה שלו
בנאמנות, למה הוא לא מקפיד יותר להסביר להם את
הבנת הדברים?..'

יוסלה ממשיך ללמוד בקול נעים, אבל ר' עוזר מפסיק
אותו ואומר לו בפרצוף רציני "תעצור, תעצור רגע, תסתכל
יוסלה, אתה ילד גדול, ויש לך ברוך השם ראש טוב, אני
רואה שבמשחקים הראש שלך עובד כמו גאון", והטון
עולה מעט "אבל למה בגמרא אתה עדיין כמו ילד קטן?
אתה מדבר ומדבר אבל לא תופס באמת את מה שכתוב
כאן! תגיד לי, אתה מקשיב טוב טוב לשיעור של הרבי
בכיתה? או שאתה משוטט בדמיונות על המשחקים שלך?"
המילים יצאו קצת יותר חריפות ממה שתיכנן, אבל את
הנאמר אין להשיב.

הילד בהה באבא שלו בעיניים גדולות, התכווץ על הספסל
ושאל בפחד "אבא, אילו מילים אמרתי לא נכון? איפה
טעיתי? לא הצלחתי במבחן שלך?" ור' עוזר מתחרט
שהתפרץ על הילד התמים לפני שהתקשר למלמד לשוחח
על הדברים, הנמיך את קולו והלביש חיוך מעושה על
הקפידה שבערה בקרבו "לא, לא חמודי, הכל בסדר,
הצלחת מאה אחוז, יופי, ידעת את הפירוש של כל המילים,
רק אני מדבר על 'הבנה', שגם תבין את העניין, אני מכיר
אותך, יש לך אפשרות לגדול ולהצליח ללמוד גמרא כמו
גאון! כעת אתה יודע ללמוד רק כמו ילד קטן, הבנת?"
הילד רצה להגיד 'לא הבנתי', אבל למעשה אמר 'כן' כדי
להשתחרר, ועמד ללכת, "רגע, לפני שאתה הולך, איך
קוראים לרבי שלך? ר' מיכאל נויבום?" - "כן, למה? אתה
הולך לדבר איתו עלי?" שאל בחשש. "הכל בסדר מתוק
שלי, אתה יכול ללכת לישון כבר" וניסה להמשיך לחייך
עד שהוא נעלם מהחדר.

ר' עוזר נשאר לבד בחדר מתחרט 'מה זו ה'קפידה' הזו שיש
בי? למה אין לי את הרוגע ואת האמונה שהכל משמים כמו
שאני מאמין לגבי הפרנסה שלי? למה זה בוער בי? הלא גם
החינוך של ילדיי נקצב מן השמים כמו פרנסה, אולי לא
הייתי צריך להגיד לו כלום כעת, חבל שהרסתי לו את
התענוג של ללמוד עם אבא. אבל מצד אחר, עשיתי טוב,
מותר לו לדעת, וצריך לדעת, שיתאמץ יותר. לא יודע, אני
אתקשר מחר למלמד שלו לטפל בזה, ואני אגיד לו להדגיש
יותר את ההבנה בכיתה...'
- - -


ביום מן הימים הללו, אחרי תפילת שחרית, ר' עוזר יושב
בהיכל הלימוד שבבית מדרשו, מוכן ללמוד את שיעורו
הקבוע עם החברותא שלו - אברך כולל שיודע ללמוד. הוא
אוהב ללמוד, זהו השיעור שעושה לו את היום, שעה של
קורת רוח, שמרוממת אותו לקראת היום בעבודה. והוא
מחכה להופעתו של החברותא.

כעבור עשר דקות הוא מנסה ללמוד לבד, מסתכל בגמרא,
אבל כל המילים בדף מסתחררות לפניו, המחשבות רצות
על היום העמוס שמחכה לו בעבודה, על האסטרטגיות
החדשות, ועל המבצעים החדשים שהוא נאלץ לבצע כדי
שהחנות תחזיק מעמד, ותחזור להיות רווחית כימי קדם,
'אף פעם לא הייתי צריך לעשות כאלו דברים', חלפו לו
מחשבותיו 'הכל בגלל יעקב הזה שהרס לי הכל. האמת
שאני מבין אותו, הוא גם רוצה להתפרנס, אבל האם הוא
מודע בכלל למה הוא גרם לי בפתחו את חנותו דווקא
באזור שלי? למה הוא צריך לבוא דווקא מול האף שלי?
למה לא הלך לאזור אחר? אני מפרגן לו להיות העשיר של
העיר אבל למה על חשבוני? למה לגזול ממני?' וכך
התגלגלו מחשבותיו, עד שהוא עצר את הריצה שלהן,
'עוזר, אמונה! עוזר, ביטחון!' הוא כמעט זעק על עצמו
בקול 'הכל משמים אתה אומר כל היום, יש אחד שזן
ומפרנס מקרני ראם עד ביצי כינים, והוא יפרנס אותך גם,
לי הכסף ולי הזהב אמר ה', הוא מחלק את הכסף שלו למי
שהוא מחליט, אף אחד לא יכול לגזול ממך ואף אחד לא
יכול לקחת ממך גרוש ממה שמגיע לך משמים...'


'אוי, אני סתם מבזבז פה את הזמן, נו איפה הוא? מה זה
האיחור הזה? למה הוא עדיין לא מגיע?' וכך עברה חצי
שעה נוספת, ר' עוזר נלחם עם מחשבותיו, והחברותא טרם
הופיע, הוא מסתכל על השעון וקפידה התנוצצה בקרבו,
'איפה הנימוס? זמן זה זמן, אני לא פנוי כל היום כמוהו,
יש לי המון מה לסדר היום, אני מקדיש שעה יקרה מהיום
שלי רק כדי ללמוד תורה, ומה זו ההתרשלות הזאת?'
ואז לפתע החברותא נראה בפתח עם קפה ביד, ר' עוזר
מנסה להשתלט על הרוגזה שבערה בו ומדביק חיוך על
השפתיים "בוקר טוב! בוא שב...", החברותא מתיישב,
נושם נשימה עמוקה, וחיוך מבויש מתוח על שפתיו,
"סליחה על האיחור..." ופותח את הגמרא.


ההתנצלות האדישה הזו הרגיזה אותו יותר "תגיד, מה זה
אמור להיות? מה הפשר של האיחור הזה?" הוא ניסה בכל
הכוח שזה לא יישמע כמו נזיפה. - "שוב סליחה, אבל
הייתה לי אתמול חתונה של קרוב, הייתי ער עד השעות
הקטנות, ו... פשוט.. אני מתנצל..."


"אם כן, למה לא התקשרת אלי אתמול שיש אפשרות
שתאחר היום? תודיע לי! תדבר! לפחות השאר לי הודעה.
שים לב, אני לא פנוי כל היום, זו שעה חשובה לי מאוד,
ועכשיו הרסת לי את כל היום שלי! אין לי בעיה שאתה
מאחר, אבל תודיע, תעדכן, יש לי יום עמוס מאוד ויכולתי
לעשות משהו אחר בשעה הזאת..." הוא לא התכוון שזה
יישמע כך, אבל המילים יצאו בטון מדי רגזני בלי שליטה.
האברך ישב מולו קפוא, הוא נראה נכלם, "האמת שרציתי
להתקשר, אבל... לא יודע, בסוף שכחתי ו..." - ר' עוזר
התחרט שהתפרץ כך, ומתח את שפתיו עוד יותר כדי
שייראה כאילו הוא באמת מחייך, ומפסיק אותו "זה
בסדר, לא צריך להתנצל, 'הכל משמים' אומרים, לא?
עכשיו אני כבר חייב ללכת, רק רציתי להעיר לך שתיקח
יותר אחריות בחיים שלך, לא נורא לאחר פעם, אבל אדם
עם אחריות חושב לפני, ומודיע. בכל אופן, נתראה מחר
בע"ה".


הוא יצא מבית המדרש עם ייסורי מצפון 'למה התפרצתי?
התנפלתי על אברך תמים. אבל מצד אחר זה טוב להעיר לו
פעם, הוא עדיין לא יודע מה זה לקחת אחריות על החיים,
טוב לשמוע פעם ממבוגר, להיות זהיר יותר עם הזמנים,
אבל אולי הייתי צריך לדבר יותר ברכות? מי יודע, אך את
הנאמר אין להשיב'.
- - -


ערב אחד הוא יושב לו בבית אחר יום קשה בחנות, יום
נוסף של רדיפה כדי להחזיר את העטרה של העסק כימים
ימימה. הוא מעיין בספר 'ביטחון והשתדלות בפרנסה' כדי
לחזק את רוחו, מנסה להפנים נושאים באמונה וביטחון,
אשת החיל מגישה לו כוס תה עם עוגיות, וגם מניחה
קופסת שקדים על השולחן, היא כבר מכירה את הטעם
שלו.


מבטו נפל על קופסת השקדים, משהו נראה לו קצת מוזר,
העטיפה נראית אחרת ממה שהוא רגיל. הוא מבחין שזו
מחברה אחרת אבל גם כתוב שם הכשר אחר, שאינו מן
ההכשרים הידועים שהוא מאפשר להכניס לבית שלו, הוא
מתמלא ברוגז, 'גם הבית שלי כבר יצא משליטתי? גם פה
הכל מתמוטט לי בין האצבעות? למה אי אפשר לעמוד על
העקרונות שכבר נהוגים כאן כל השנים? מה כל כך קשה
לציית, להקפיד, העניין של הכשרים אינו עניין של מה
בכך, אני חייב לעשות פה סדר'. ופונה לאשתו בפרצוף
חמור "מי קנה את הקופסה הזאת?"


- "רחל'ע, היא הלכה אתמול למכולת לקנות בשבילי כמה
מוצרים, למה אתה שואל, יש בעיה?" ענתה בטון מאוים
מעט.

הוא מתעלם ממנה ומכריז בקול רם "רחל'ע, בואי הנה!
רחל'ע, בואי לפה!"

- "כן, אבא!" שומעים את קולה של רחל'ע - בת הארבע
עשרה - בוקע מתוך החדר שלה, "זה חשוב? כי אני באמצע
שיעורי בית, אבא".

"אמרתי לך בואי, כיבוד אב! תבואי עכשיו בבקשה!"
היא נכנסה לחדר בחוסר חשק "כן, אבא" - הוא מרים את
קופסת השקדים ושואל אותה בזעף קל "מה זה? בתי
היקרה, מה זה?!"

היא פותחת עיניים גדולות ועונה בתמימות "שקדים" -
"אני יודע שזה שקדים, אבל מה זו הקופסה הזאת? תראי
את ההכשר, כמה פעמים צריכים להזהיר אותך לא לחרוג
מהעקרונות של הבית הזה?! בשבוע שעבר התחלת עם
הבגדים שקנית, ועכשיו עם ההכשר! למה את עושה לנו
קטעים? מי יודע לאן את תגיעי עם כאלו הנהגות! אני לא
רוצה לראות כזה דבר עוד פעם אחד! רק שני ההכשרים
הידועים לך דורכים במפתן ביתנו, בלי חוכמות, הבנת?"
פניה נפלו, דמעה בצבצה בעינה, והיא אמרה בחרטה
"סליחה, אבא... פשוט... לא מצאתי קופסה רגילה ו...
חשבתי שזה גם טוב כמו שני ההכשרים שאנחנו אוכלים,
כי יש לרב המכשיר בית כנסת וישראליק שלנו מתפלל
אצלו..."

הוא הבין שכבר הגזים קצת, הוא מרחם עליה, 'חבל, לא
הייתי צריך לדבר בזעם כזה, אח.. שוב נפלטים ממני
מילים בלי שליטה'. לרגע התנוצצה בו נורה אדומה, ועלו
בזכרונו מקרים אחרים שגם שם הוא איבד סבלנות מהר
מדי, ולא הצליח לשמור על רוגע פנימי. הוא תמה לעצמו
'מה קרה לי לאחרונה? אולי אני צריך לעבוד יותר על מידת
הכעס? או אולי ללמוד עוד יותר על אמונה בכל המצבים,
לא רק למקד את האמונה שלי בנושא פרנסה לחוד, מי
יודע'.

אבל הוא מתעלם ממחשבותיו, ושוב מלביש על הזעם
הפנימי שלו חיוך מעושה, שכבר התרגל ללבוש, "רחל'ה,
זה בסדר, לא התכוונתי שתיפגעי, רק תדעי לך שזה מן
הדברים החמורים, זו לא בדיחה, וצריכים זהירות יתירה
בדברים האלו. כי לדוגמה כאן, נכון שבשקדים אין שאלות
של בשר, אבל מה עם תרומות ומעשרות? יש בזה שאלות
הלכתיות חמורות - מבינה? בתי היקרה! את יכולה לחזור
לגמור את שיעורי הבית, רק רציתי לעורר אותך לפעם
הבאה, בסדר?".

"בסדר אבא, עכשיו אני כבר יודעת טוב מאוד" ענתה
בפרצוף חמוץ.

רחל'ע יצאה מהחדר, ואשתו מתיישבת מולו, דאגה
נסוכה על פניה ושואלת, "עוזר, מה עובר עליך לאחרונה?"
- "למה את מתכוונת?"

"אני מתכוונת לומר, שלאחרונה אני מזהה איזה סוג של
'מתח קל' סביבך, אתה לא קולט? פעם היית כזה סלחן,
ותרן, ידעת להכיל ולקבל, אתה מבין לנפשות שבורות,
אבל לאחרונה פשוט... אני לא יודעת איך בדיוק להגדיר
את זה, איזה 'ענן של קפידה קלה' שוכן בסביבה שלך,
אתה מדי 'מבחין בדברים' בצורה שלא היית כך פעם, האם
אני צודקת? מה אתה אומר?"

- "אשתי היקרה, אני מבין על מה את מדברת, כבר חשבתי
על זה, אבל אני לא רואה את הבעייתיות בזה, זה נחוץ
מאוד לחינוך, חייבים לעצור את הבעיות הקטנות כדי
שלא יתגלגלו לבעיות גדולות, הענין של ההכשרים הוא
דבר חמור, וצריכים להציב גבולות ברורים, זהו. כלום לא
קרה, היא עצובה קצת, נו, לא נורא, שזה ייחקק בעצמות
שלה שלא עוברים גבול".
"מסכימה מאה אחוז, אבל אני לא מדברת על עצם
ההערות לילדים, ועל המקרה הזה, אני מתכוונת בכלליות
משהו בתוכך, משהו בפנימיות שלך סוער לאחרונה יותר
מהרגיל, אף פעם לא היית כזה 'דייקן', הבחנת?".

- "לא, אני לא יודע מדויק, לא נראה לי שזה משהו רציני,
אבל אני שומע אותך", אחרי שתיקה של כמה רגעים הוא
הוסיף "את יודעת מה, יכול להיות שמכיוון שאני עוסק
לאחרונה הרבה בעניין 'אמונה', זה גורם לי להקפיד יותר
על 'אמת', כי 'אמונה' היא ה'אמת' של העולם, האמת הכי
גדולה שיש, אז ממילא, אני פחות סובל כש'מעגלים
פינות', נכון, מרגיז אותי כשאני רואה איזו התרשלות או
חיסרון, כך אני חושב. אם יש משהו בדבריך, אז זו הסיבה
לכאורה, מבינה?"

היא לא כל כך קיבלה את דבריו, אבל הרכינה ראשה שלא
להטריד אותו יותר מדי, היא מכירה אותו מספיק מהעבר,
שזה יכול להיסחף לרגעים לא נעימים, והיא חשבה לעצמה
'אני עדיין מרגישה שמשהו יותר פנימי מתרחש איתו, אבל
אולי באמת אני סתם מדמיינת, אני מקווה שזה כלום'.
הוא כבר חזר לעיין בספר שלפניו, ואמר לה בצהלה -
"אגב, תשמעי מה שכתוב פה, משפט נחמד מאוד" ומחייך
חיוך אמתי, הוא חי כשמדברים מאמונה "'ביטחון
והשתדלות' הם נגד 'חוקים ומשפטים', אבל לא תאמיני
איך, תראי, 'ביטחון' הוא נגד 'משפט', כי זה מובן בשכל
שצריכים לסמוך על בורא עולם - דבר פשוט, מי שברא
אותנו בוודאי שייתן לנו את ההצטרכויות של החיים, אבל
'השתדלות' היא נגד 'חוקים' זה חוק, דבר בלתי מובן
בכלל, הקב"ה צריך את ההשתדלות שלנו כדי לפרנס
אותנו?? אלא מאי, זה 'חוק' שאנחנו לא מבינים איך הוא
עובד, כך זה רצון השם, שנשתדל במה שבידינו, בשביל
סיבות שרק הוא יודע. כמה יפה! נכון?"


"בוודאי, אימרה יפה מאוד, אני שמחה שאתה שקוע
בענינים גבוהים כאלו, אגיד לך את האמת, הלוואי
שאאמין בלב שלם במה שאמרת, להגיד זה קל, אבל
להאמין באמת?!, זו עבודה קשה בשבילי. טוב, הסירים
מחכים לי, אני חוזרת למטבח".
- "תהיי בריאה, אוי שכחתי להגיד לך, תודה על התה
שהבאת לי".

~ ג ~
סביב לשולחן עגול ומפואר ישבו חמישה גברים, ר' עוזר,
המנהל שלו, רואה החשבון, ושני נציגים של 'חברת שיווק
עסקים', האווירה הייתה רצינית ומתוחה, הם עיינו
בערימה של מסמכים ודפים מודפסים "אני מצטער
להודיע לכם" אמר אחד מנציגי החברה, "אבל זה בהחלט
לא הולך לכיוון שרצינו, למרות הפרסומות הרבות
שהשקענו בזמן האחרון - הוא מצביע על דף מלא
במספרים - תראו כאן, בטור האחרון בצד שמאל, זהו
מספר הלקוחות, ואחרי זה ההכנסות מהחודש שעבר,
ובטור הזה הלקוחות וההכנסה של שנה שעברה בתקופה
הזו, במקביל למה שראינו עכשיו. תראו בעצמכם את
ההבדל, אתם מבינים טוב מה זה אומר".

ר' עוזר יושב שם כנאשם, המנהל שלו מתעלם ממנו ומוביל
את הדיון איתם, הם דיברו על כל מיני רעיונות, וגם העלו
על השולחן את האופציה האחרונה והלא נעימה "אתם
צריכים לקחת בחשבון אם שווה לכם להשקיע פה יותר,
או למכור את כל העסק בעוד מועד, להציל את מה ששייך,
זה עדיין שווה בשוק, אני מציע להסתכל על האפשרות הזו
גם".

פה ר' עוזר כבר קפץ ממקומו ואמר "אני בכלל לא מסכים
למהלך שלכם, בסך הכל אני פה כדי לעשות את
ההשתדלות מצדינו, אבל בוודאי רק השם ית' הוא זה
שעוזר ועושה את הכל, והשם ית' אינו מחויב לדרכי הטבע
בכלל, הוא לא צריך את העצות שלנו ושלכם, ועל פי
היהדות אין לנו רשות להתייאש. אני רק רוצה לוודא
שאנחנו עושים את ההשתדלות במקום הנכון בדרך הטבע,
ובשביל זה משלמים לכם, אבל להתייאש? חס ושלום, 'אין
מעצור לה' להושיע'".

"עוזר! כבר אמרתי לך אלף פעמים" מתחנן אליו המנהל
שלו, "אחרי הכל, צריך רגליים על הקרקע, אל תברח מן
המציאות, בבקשה עוזר, עם כל הכבוד לביטחון הזה
שאתה חי בו. אנחנו גם שומרי תורה ומצוות כמוך, גם
לומדים ומתפללים וחיים באמונה, לו היינו הולכים
לשאול דעת תורה מאיזה גדול הדור, אני לא בטוח שהיה
מסכים לכל המהלך שלך. אנחנו רק פותחים כאן את כל
האפשרויות, וזה לא סותר שום דבר מהאמונה, חייבים
להביט על המציאות בעיניים פקוחות, לקחת בחשבון את
כל האפשרויות כדי לאמוד את הצעדים שלנו מכאן
והלאה. מי יודע, אם היינו יותר מציאותיים כבר
מההתחלה אולי לא היינו מגיעים למצב הזה שאנו עומדים
בו כעת".

בכך איבד את טיפת הכוח האחרונה ללחום עם עצמו ועם
המציאות כולה, רוחו נשברה בקרבו, הוא קרס תחת
המשא הכבד, נשם עמוק ואמר "אני כבר לא יודע, יכול
להיות שאתה צודק, אין לי מושג". הוא פנה לנציגים של
החברה ברוח נשברה "למעשה, בואו נעבור שוב על
המהלכים שדיברנו, ונסכם מהר. הזמן מתאחר לי, ועדיין
לא התפללתי מנחה".

הם דיברו על התוכניות לעתיד, ור' עוזר עדיין ניסה לחשוב
חיובי. הפגישה הסתיימה באופטימיות כלשהי, והוא אץ
לכיוון היציאה לחפש מנין מנחה ברחוב הסמוך. הוא
הבחין על הבנין שממול שלט קטן תלוי על דלת "בית
מדרש אור האמונה". לראות מול עיניו את המילה 'אמונה'
כבר נפח בו סוג של תקווה, כעין מסר משמים שאומר
'יהיה טוב, רק תסמוך עלי ואל תדאג', הוא חצה את
הכביש ונכנס בדיוק בתחילת התפילה.

היה זה שטיבל קטן, האווירה הייתה נינוחה ושמחה, היו
שם כעשרים אברכים נחמדים, נראה שהם מכירים אחד
את השני, אחרי התפילה כולם מתיישבים סביב לשולחן,
ומבוגר אחד - כנראה הרב שם - פותח חומש ומתחיל
למסור שיעור, לכאורה קיים שם שיעור בחומש רש"י בין
מנחה לערבית, 'מה רע ללמוד קצת תורה' הוא חושב, וגם
מתיישב בקצה השולחן ומקשיב. הרב דיבר לאט ובנעימות
יתירה, הפנים שלו הקרינו אושר וחיות, הבנאדם הפנט
אותו.

בתוך דבריו על פרשת השבוע, פרשת ואתחנן, הוא דיבר על
הפסוק "וְאָהַבְתָ אֵת ה' אֱלֹקיךָ בְכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְךָ וּבְכָל
מְאֹדֶךָ".

"מצות אהבת השם נראית לנו לפעמים דרגה גבוהה
ששייכת רק לצדיקים ואנשי מעלה, אבל לא כן הוא, הלא
היא חיוב מדאורייתא לכל יהודי, אחת מ'שש מצוות
תמידיות'. וזה לא אומר שצריכים עכשיו להינמס מרוב
אהבה, או להגיע לאהבה שכל החושים מתבטלים לפניה,
אלא זהו רגש בלב בשיא הפשטות.

המציאות היא שכשאני יושב כאן במקום שלי ועוברים
לפניי אנשים, אזי - בלי לשים לב, עולים בי הרגשות בלב
כלפי מי שעומד מולי כרגע לפי הקשר שלי איתו, אם הוא
חבר קרוב - אהבה וחום, אדם שאני רב איתו - להיפך ח"ו,
אם הבוס שלי - מתח, משטרה - פחד, וכן הלאה.
אז הבה נעשה מבחן, כל אחד ישאל את עצמו, כשהוא
מתיישב ומצייר ש'מלך מלכי המלכים' עומד מולו )אגב, זו
מצוות 'שוויתי השם לנגדי תמיד'( אילו הרגשות עולות בו
באותו זמן? מה הוא חש כלפיו? קירבה, נעימות, רחמנות
וכדו' ? או שמא חרדה, מתח, פחד וכדו'?" והוא מוסיף
בחיוך "אני לא אגיד את התוצאות שלי..."

"והשאלה שנשאלת היא, למה? למה מצוי לפעמים שאנחנו
לא מרגישים קירבה ואהבה? הלא אנחנו מאמינים בני
מאמינים בתורה שמדברת שוב ושוב על אהבת השם אלינו
תמיד 'לא מרובכם בחר ה' בכם וכו' כי אם מאהבה', 'הבן
יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים וכו', וכל אחד יודע לומר
דרשות שלמות על אהבת השם, וא"כ מה מפריע לידיעות
שאנחנו יודעים במוח, שיחלחלו פנימה?, מה מפסיק בין
המוח ללב?

והתשובה לזה כתוב פה ב'אור החיים' הק' דבר נורא,
וז"ל:

בכל לבבך ובכל וגו'. רבותינו ז''ל אמרו בזה מה שאמרו
יעויין שם דבריהם.
נראה שנתכוון ה' במאמר זה להסיר טינא מלב אוהביו,
והוא שאמרו רבותינו ז''ל )מוע''ק כ''ח.( בני חיי ומזוני
לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא ע''כ. והנה ג' דברים
אלו הם כללות חשק האדם וחפצו בעולם, החיים,
והבנים, והמזונות, והחסר אחד מהנה ב''מ יקרא מת,
ושלשתם אינם תלויים להשיגם באמצעות עבודת ה'
ואהבתו.
וזה יסובב ההרחקה מאוהבי ה', ומה גם בהתקבץ
להאוהב שנים מהם, חוסר הבנים והעוני, יתחמץ לבבו
בקרבו, והגם שיתחזק עם לבבו, לבבו לא ישמע לו, כי
המורגש אליו ירחיקנו משמוע לאהוב.
לזה בא דבר ה' וצוה לו על הדבר הזה שיעריך אהבת ה'
בלבו בג' דברים, הגם שיטלם ממנו..."



והרב ממשיך לבאר את הענין "האור החיים הק' מגלה לנו
דבר נפלא מאוד, שגם אם לאדם יש באמת אהבת השם
בכל נפשו ולבבו, כשהוא ייתקל בהמשך החיים שלו בקושי
מסוים בבני, חיי או מזוני, הקושי הזה ייצור 'טינא' בלבו
- איזושהי הרחקה קלה, ולזה לא יעזרו שום אמונה, שום
חיזוק ושום דבר, הלב נאטם בקרבו, זהו.

ומי שלא יודע את ההנחיה הזאת, וחושב שיש אפשרות
להילחם עם לבו, ולשכנע אותו להאמין באמצעות אמרות
ופתגמים מצדיקים על אמונה ובטחון, הגם שזה בוודאי
טוב יותר מאשר להישאר מדוכא ומיואש, אבל לפי דברי
האור החיים הק' כאן, זה לא יפעל באמת, זה לא ישפיע
על פנימיות הלב, "והגם שיתחזק עם לבבו - לבבו לא ישמע
לו".

כאבים בדברים אלו: בני, חיי, מזוני - אי אפשר סתם כך
להתעלם מהם ולהדחיק אותם, הכאב חי וקיים בפנים.
ואם מנסים להשתיק ולהבריח אותו בכוח, בסך הכל הוא
מדחיק אותו עמוק יותר פנימה, אבל הוא קיים בתוכו
ומבלבל אותו כל היום, כמו זבוב מטריד, והוא עסוק
במלחמה עם הלב שלו כל הזמן, כי הוא צריך לעמד על
המשמר לא לתת לטרוניות, לקושיות ולכאבים לצאת
ולהתבטא".

"ותדעו לכם - יהודים יקרים, מלבד זאת שהאמונה לא
פועלת עליו באמת, יש עוד תופעות לוואי למלחמה הזאת.
הדאגות ופחדים שיושבים לו על הלב, רוצים בכל מחיר
לפרוץ החוצה, הם מחפשים דרך להתבטא ולהשתחרר,
וכשלא נותנים להם את המרחב להתפרץ, אז הם כבר
ימצאו את דרכם לצאת דרך כל סדק קטן שיש בלב.
דהיינו, כל דבר פעוט שקצת מרגיז, או כשיש לו איזו
תנועה של קפידה, אזי הם יקפצו על ההזדמנות להתפרע
ולהשתולל בלי שליטה, כמו ציפור שמשתחררת מהכלוב.
אם אדם מבחין בעצמו שכל דבר קטן מוציא אותו
מהכלים, כל טעות מעצבנת אותו, הוא מלא קפידות, אז
הוא צריך לבדוק אם יש לו איזו טינה כבושה ישנה
שיושבת בתוכו, וזו היא שגוזלת את מנוחתו.

ולאדם כזה שיש לו כאלה מחיצות בלב - דהיינו, כמעט כל
יהודי בעולם - ציוותה התורה 'ואהבת את ה' אלוקיך",
והרב ממשיך לצטט את דברי האור החיים הק' בפנים:
לזה בא דבר ה’ וצוה לו על הדבר הזה, שיעריך אהבת ה’
בלבו בג’ דברים, הגם שיטלם ממנו. כנגד הבנים אמר:
בכל לבבך וכו', וכנגד חיי אמר: ובכל נפשך, וכנגד מזוני
אמר: ובכל מאודך. שיעריך בדעתו שלשתם יחד בה’, כי
הוא טוב לישראל מעשרה בנים, ושלחן גבוה עליון הוא
מאוד, והחיים ממנו תוצאות חיים..."


ר' עוזר יושב בפה פעור ולוגם בשקיקה את המילים, 'כמה
הוא צודק, כמה זה נכון, אני מעיד, כמה מלחמות אני
לוחם, ממש השגחה פרטית לשמוע את זה בדיוק עכשיו'.
מחשבותיו נתקעות בשאלה של אחד משומעי השיעור.
"אז מה עושים אם כן? אז אפשר לאהוב או לא? הלא הוא
כותב בהתחלה שמי שנתקל בבעיות וייסורים - מפסיד
לחלוטין את אהבת השם, אז האם יש בכל אופן אפשרות
להגיע לאמונה שלימה? ואם כן, כיצד? איך מתנקים מן
ה'טינה' הזאת שנוצרה על ידי הכאב?"


"אכן, שאלה מצויינת, ולזה רציתי להגיע. הרי ידוע לכם
שהצדיקים מלמדים שכל יהודי צריך 'לפרש שיחתו' מול
השם יתברך, בשפה שלו, במילים אישיות שהוא מייצר,
חוץ מהתפילות המסודרות של אנשי כנסת הגדולה. מה זה
'לפרש שיחתו'? לא אומרים להתפלל או להודות רק 'לפרש
שיחתו', זהו מלשון 'ופרשו את השמלה', דהיינו לפתוח,
לפרש ולבאר כל מה שיושב לו על הלב. כל מה שהוא
מרגיש, וכל מה שהוא חושב - מול הקב"ה. גם אם זה
רגשות קשים ולא נעימים כלפיו, אם זה מה שאתה מרגיש,
תבטא את זה מולו - כמובן בלי להטיח דברים ח"ו, רק
לבטא בהכנעה 'ככה אני מרגיש', זה מה שיש לי על הלב,
ותעזור לי להתנקות.


והדבר הזה נצרך מאוד לנפש. כמו שיש לפעמים שעושים
'פיצוץ מבוקר' בצבא, מפוצצים פגז או כדו' בשליטה, כדי
להתפטר מהם. כמו כן אם יהודי מוציא ומבטא את הכול
מול הקב"ה - אגב, הוא באמת אוהב וכוסף לשמוע את בנו
אהובו פותח את לבו לפניו, גם אם הוא קובל ומתבכיין -
אזי הרגשות משתחררים, כי נתנו להן את המרחב שלהם,
נתנו לילד להשתולל, ואז נוצר מקום פנוי לאמונה
הקדושה להיכנס, הלב מתפנה מכל הטרוניות, ואז אפשר
לשמוע נחמה. והאהבה חוזרת ומופיעה.


וזה מה שהאור החיים הק' מלמד אותנו, שנדע את הדרך,
שלא נטעה ש'אסור' להרגיש רגשות קשים. כי לפעמים
אנחנו קוראים סיפורים ועובדות מצדיקים גדולים, כיצד
הם קיבלו את כל המאורעות שעברו עליהם בשמחה
ובאהבה, ונדמה לנו שכשיש מספיק אמונה כבר לא נרגיש
שום תחושה קשה, ואם יש רגשות קשים, זה סימן שאני
לא בסדר.

ה'אור החיים' מאיר את החיים באור חדש, אתה מזהה
תחושות קשות? זה לא סימן על שום דבר שלילי עליך, ככה
זה עובד, זה קורה גם לצדיק הכי גדול, "להסיר טינה מלב
אוהביו". וא"כ אל תשחק עם הלב שלך, אתה ממילא לא
תשלוט עליו. תקבל את זה, תן לזה מקום, לך תדבר על זה
מול בורא העולם, ואז יתפנה מקום חדש לאהבת השם
באמת, לאמונה חזקה ואמיתית, ולכל הדברים הטובים".

הרב מביט בשעון ואומר "טוב, מספיק להיום, 'שיר
המעלות' של תפילת ערבית בעוד שתים עשרה דקות".

הדיבורים טפטפו על לבו של ר' עוזר כמו טיפות גשם על
אדמה צחיחה, בדיוק בזמן הנכון שהוא מוכן לקבל תובנה
חדשה כיצד להתמודד עם הקושי שלו, אבל עד שהוא עיכל
את מה ששמע, חלפו לו בראש דעות קדומות שסתרו את
כל הבניין 'אני חייב לברר, אלך לשאול את הרב הזה, אולי
הוא יידע ליישב את הסתירות', הוא מתגבר על הבושה, זה
בער בו, וניגש לרב.

הרב קידם אותו בברכת "שלום עליכם!" בפנים צוהלות.
"עליכם השלום, קודם כל תודה על השיעור הנפלא, פשוט
הייתי כאן באזור בשביל עסק כלשהו, וחיפשתי מנין מנחה
ונפלתי לפה, כנראה בהשגחה, כי הנושא שדיברתם נצרך
לי מאוד..."
- "בוודאי, הכל בהשגחה". והוסיף "תודה על המחמאה,
זה גם נצרך לי מאוד לשמוע".

"אבל רק רציתי לשאול, אני חייתי עד עכשיו עם ההנחייה
שראיתי בשם הבעש"ט ועוד, שאם באות לאדם מחשבות
לא רצויות, שפשוט יתעלם מהן ולא יתעסק איתן, ולכן
בכל פעם שבאות אליי מחשבות של... אני מדחיק אותן
וחושב על משהו אחר, האם זה לא סותר את כל הבנין
שבניתם?"
הוא מסתובב לציבור ואומר בקול רם, "אתם שומעים?
היהודי היקר הזה שואל טוב, הלא כתוב שלא להתעסק
עם כל המחשבות הזרות שמופיעות באמצע התפילה, או
סתם מחשבות של כפירה וכדו' שמופיעות באמצע היום,
אז לתת להן מקום ? או להתעלם ?

וההסבר פשוט מאוד, מחשבה 'זרה' היא מחשבה שבאה
מבחוץ ומנסה לבלבל אותך, אז אומרים לך אל תכניס
אותה למוח, כשם שהן באות כך הן יילכו, תמשיך לעשות
את מה שמוטל עליך והן כלות מאליהן, וכן גם סתם
דאגות מיותרות על העתיד, ייתכן שצריך פשוט לא לאפשר
להן להיכנס ולהפריע לחיים.

אבל כשיושב לך כאב בלב על בגלל מה שאתה עובר, חווית
משבר, אתה חש מאוכזב, איזה טלטול בחיים וכדו', אין
זה משהו שמבחוץ, זה יושב בתוכך ומסתובב איתך כל
היום, על זה אנו דנים. תבין טוב, אני לא ממליץ לחפש
כאבים ולפתוח, רק אם תלך למקום רגוע ותתחיל לדבר
לקב"ה, כבר תבחין מעצמך שיש דברים שאתה לא נותן
להם ביטוי כי אתה מפחד מהם, הבנת? בהצלחה רבה".
הבחנה נכונה ומדוייקת ???

"שיר המעלות הנה ברכו וגו'"
~ ד ~
הוא פוסע רגלית את כל הדרך הביתה, שקוע במחשבותיו
'זה נשמע הגיוני, הרב הזה צודק, אכן, אני בלחץ לאחרונה
יותר ממה שהייתי אי פעם, אני נלחם ורב עם עצמי כל
הזמן, אבל מה כן? מהו התחליף? אני כבר מבולבל לגמרי,
אז בעצם אין לי אמונה? רבונו של עולם, לא אמונה ולא
פרנסה? מה נשאר לי?'

על הדרך הוא עובר דרך שביל של גן ציבורי כדי להגיע
לרחוב שבצד השני, ומרוב טשטוש הדעת הוא מתיישב
ומנסה לעשות סדר במחשבותיו, הוא מסתכל לשמים, הם
נראו לו שחורים יותר מאי פעם, רק נקודות קטנות של
כוכבים נראו בפניו, כאילו גם הם צוחקים ממנו, 'אני כל
כך לבד מול כל היקום הענק הזה', הוא חושב 'אני צריך
ללחום עם כולם, גם עם עצמי, אין אף אחד לצדי, איזה
מסכן, שמים וארץ בקשו עלי רחמים...' שקט מוחלט סובב
אותו והוא חושב 'איפה בעל הבית? זה נראה כאילו כל
אחד יכול לעשות מה שבא לו בעולם הזה, אין שום שליטה
פה, כל אחד יש לו אפשרות לגזול ולעשוק, ואף אחד לא
תובע את עלבונם של הנעשקים...'


מחשבותיו משוטטות מעניין לעניין בלי סדר 'האם יש לי
אמונה או אין? הרי אני באמת רוצה להאמין בהשם, כל
כך רוצה לחיות את זה, להרגיש את זה בעצמותי, בנשמתי.
אבל הוא צודק, אני לא מאמין באמת, אני פצוע וכאוב,
אני רוצה לבכות על המצב שלי, רוצה לשטוח את טענותיי,
להתמרמר. אז מי בעצם ה'אני' הזה, מי לוחם נגד מי? מי
רוצה מה? כל כך הרבה רצונות ודעות, האם קיימים בתוכי
כמה ישויות שלוחמות אחת נגד השנייה? למי להאמין, מי
הם ומה הם רוצים ממני? ואני עוד צריך לעשות פה סדר
בבלגן...' הוא מרגיש כאילו כל המעבר שהוא עובר, כל
הכאבים מתכווצים לגוש אחד שנתקע בגרונו.


הוא מסתכל מסביב ורואה רק עצים מלאים בעלים
ירוקים, אין פה אף אחד, רק ההוא ש'מלא כל הארץ'
נמצא כאן "אבא, אתה שומע אותי? אתה נמצא פה? אני
מתבייש ממך, אף פעם לא דיברתי איתך ישירות, רק
בתפילה או לרגעים אחדים, כל כך זר לי לדבר איתך כך,
ברחוב, בגן" הוא מפסיק לדבר, ומחשבותיו משגעות אותו
'עוזר, השתגעת? לאן הגעת? מה אתה עושה פה? אתה
מדבר לעצמך באמצע הלילה? רק אנשים לא שפויים
עושים דברים כאלה, עמוד, לך הביתה, לך לישון ותקום
מחר עם מוח צלול, אל תיסחף, אתה פשוט משתגע...'


"אבא, אין לי מושג מה עובר עליי, אני מבולבל לגמרי,
מטושטש, אולי זו סתם עייפות והמוח מעורפל. אבל לא,
אני באמת רוצה לדבר איתך, אני מאמין שאתה קיים
ונמצא בכל מקום, לית אתר פנוי מניה. אני רוצה
להתפייס. אני איתך ב'מריבה קלה' שלא אובחנה עד הרגע,
אתה יודע? כן, יש לי טענות ומענות עליך, טרוניות! ואני
לא יכול לברוח יותר מלבטא זאת במילים די חדות 'מה
אתה עושה אתי?? מה עשיתי לך??...'


אני יודע שעשיתי הרבה דברים לא רצויים, אבל גם עשיתי
כל כך הרבה טוב בכסף שלי, יותר מיכולתי, תמיד אני
מחלק יותר ממעשר וחומש לנצרכים. ולמה, למה, למה???
למה מגיע לי לשמוט את הספסל מתחתיי, כן, אני מרגיש
כאילו אתה פשוט שומט את הספסל שאני יושב בו,
ונפלתי, למה עשית לי את זה? למה? למה? ..."


"רבונו של עולם, אתה עדיין פה אתי אחרי שדברתי כמו
חצוף?? איך אני מדבר? אסור לדבר כך, יש לי טענות על
ההנהגה שלך? 'למה, יאמרו הגויים', מה אני ילד? הלא אני
יודע טוב מאוד שלא מגיע לי כלום, ואני לא מבין כלום.
עשיתי הרבה מעשים טובים? אבא, מי עוד כמוך יודע כמה
עשיתי עוד דברים... חוץ מצדקה, עשיתי עוד הרבה דברים
שליליים שרק אתה ואני יודעים... אני מתבייש ממך..."
הראייה שלו מיטשטשת מדמעות שקופות שממלאות את
עיניו, "אבא! אני כבר לא יודע איך צריכים לדבר איתך,
מה אסור להגיד לך ומה מותר. דבר אחד אני כן יודע, שאני
מאוד מאוד כאוב בפנים, אוי הלוואי והייתי עכשיו ילד
והייתי מרשה לעצמי לייבב ולבכות בלי מעצור, אני לא
נותן לעצמי לשחרר את הדמעות האלה".


"אבא, אני מקווה שאף אחד אינו שומע אותי כעת, כל
אלה שאני מחזק אותם כל היום, כשהם רק יוודעו כמה
אני חלש באמונה, כמה אני רחוק מאמונה חזקה ואמתית,
עכשיו אני קולט שאני מלא ברגשות קשים שחנקתי אותם
וברחתי מהם, ורק כעת הם פוענחו. אבא, הייתי רוצה
לשלוח מכאן גם את עצמי, הם קוראים לי 'ר' עוזר', רציתי
לשולחו מכאן לזמן מה שלא ישמע את ה'עוזר'קע' הקטן
והפצוע שמשתולל פה בלי שכל, הוא יכול לחזור אחרי
שאני גומר", בין הדמעות הוא מחייך מהבדיחה שלו...
"אבל בסופו של דבר אני קשור אליו, שניהם מקופלים
בתוכי. ואתה יודע מה? בכל זאת, 'עוזר'קע' הוא ה'אני'
היותר אמתי מאשר 'ר' עוזר' החשוב".


"בקיצור אבא, מה אעשה? איך אני מתנקה מהלב הפצוע
הזה? נו? אני מדבר ומדבר ועדיין הטענות במקומן
עומדות, הן ממלאות אותי. אני אסביר לך אבא, זה לא רק
לגבי הפרנסה לחוד, זה על כלליות החיים שלי, כל הכבוד
שלי בקהילה, אתה חושב שלא קלטתי שכבר לא באים
אליי בשביל עצות ועסקנות כמו פעם? כל המעמד שלי
מתמוטט, אבא, 'הרסת לי את החיים!' סליחה על הביטוי
אבל כך אני מרגיש..."


הוא שומע את המילים יוצאות מהפה שלו, והמילים
מוכרות לו, הוא כבר אמר את המילים האלו פעם, אהה
לחברותא שלי שאיחר בבוקר אמרתי 'הרסת לי את היום',
"אוי בורא עולם, כמה הוא צודק הרב ההוא, במקום
להגיד את זה לך אמרתי אותן לאברך תמים שלא יודע
מחייו, בתירוץ של ללמד אותו לקח לחיים, אח, איזה לקח
ולאיזה חיים, פשוט רציתי להוציא את המילים האלו
החוצה, והתנפלתי עליו".


הזיכרון שלו התעורר, והביא לו הרבה סצנות מהזמן
האחרון, כיצר הוא נלחם עם עצמו להאמין, בו בזמן שהוא
מתעצבן על דברים צדדיים, "כמה היא צודקת, האישה
שלי, הנשים עם הבינה היתירה שלהן, היא הבחינה
לדקויות בזמן שלא שמתי לב. אוי אבא היקר שלי, אני
מרחם על הילדים המסכנים שלי, הם סבלו ממני, הרגשתי
שהעולם שלי מתמוטט - צעקתי על רחל'ע. דברתי מילים
של אמונה שלא היה להן שייכות ללב שלי באמת - טענתי
שיוס'לע הוא זה שמדבר בלי שיבין את המשמעות שלהן,
אוי איזו בושה, אבא..! חרפה שברה לבי..."


"רבונו של עולם, הילדים שלי הם בעצם פקדונות שנתת לי
ברוב רחמיך, תסלח לי שפגעתי בילדיך המתוקים, כן,
פגעתי בהם, אולי הוצרכתי להגיד את מה שאמרתי בשביל
חינוך, אבל הזעם שליווה את המילים היה לגמרי בגלל
בעיות שלי שלא קשורות אליהם. ואתה יודע מה, אבא, גם
פגעתי בעצמי, גם אני ילד שלך, רציתי לעלות גבוה
בדמיונות וכלאתי את לבי ולא הנחתי לו להתבטא ולהשיח
את צערו, תסלח לי..."


הוא פוקח את העיניים ומסתכל שוב לשמים, הם כבר לא
נראים כה שחורים, הכובכים נצצו אליו כאוהבים, וגם
האוויר ליטף וניחם אותו. פתאום הוא כבר לא הרגיש כל
כך לבד, כבר לא לוחם. יש מישהו שעומד לצידו, מקשיב
לו, מבין אותו ורוצה בטובתו.

"אבא, האמת, אף פעם לא טעמתי את הטעם הזה של
לדבר איתך בסגנון הזה, לא הכרתי אותך כך, היית
בשבילי איזו אישיות נשגבת ונעלה, אולי רחמן, אבל לא
כל כך קרוב. אני מודה לך על הדרך הנפלאה שפילסת
בשבילי כדי שאגיע להכיר אותך ממקום כה קרוב וטבעי.
אני לא יודע מה החלטת ברוב רחמנותך אודות הפרנסה
שלי, אבל עכשיו אני חושב, שאולי אפילו שווה היה לעבור
את כל הקושי הזה, כדי לגלות את הקשר האמתי שבינינו,
הקירבה והאהבה שיש לך אליי, אבא היקר! כעת אני
באמת מכיר מבפנים כמה הטבה יש פה, כמה זה הרים
אותי, כמה זה טיהר את לבי כדי להאמין בך באמת, ואני
רוצה להודות לך, 'תודה על כל הצרה הזאת ששלחת לי על
ידי שליחך הנאמן ר' יעקב ידידי..."


ברוך הטוב והמטיב.
שרייב תגובה

צוריק צו “היימישע קרעטשמע”