שמואל'יק'יל האט געשריבן: אין
רבי יעקב יוסף שלמה מוואסלוי - יא טבת תשמ"ה.......................................................................
......................................................................
האדמו"ר הראשון לבית וואסלוי, הרה"ק רבי שלום הלפרין זי"ע, המכונה בפי החסידים "דער אלטער רבי" – האדמו"ר הזקן, בן בתו של סבא קדישא מריז'ין היה. הוא נולד בחצר המלכות בסאדיגורא כמה שנים לפני פטירת זקנו זי"ע, ששרוי היה בשמחה מיוחדת ביום הכנסתו בבריתו של אאע"ה וקרא את שמו של הרך הנולד על שם אביו רבי שלום מפרוהובישטש.
שם בסאדיגורא גם גדל והתחנך. אוירת הקודש והחינוך המיוחד אותם ספג וקיבל בחצר הקודש, בשנותיו הראשונות – תחת עינא פקיחא של הס"ק (שעד זקנה ושיבה של אדמו"ר רבי שלום זי"ע חקוקים היו צורתו ואף סגנון דיבורו של הריז'ינער הק' בזכרונו). ואחר כך בצל דודו הרה"ק רבי אברהם יעקב זי"ע, האדמו"ר הזקן מסאדיגורא, עיצבו את קומתו הרוחנית וטבעו בו את חותמה המובהק של ריז'ין לעד ולעולמי עולמים.
אמנם כן, לצד הסגנון המלכותי האצילי מבית אמא, סיגל רבי שלום לעצמו תכונות ודרכים משלו שנתנו לה לוואסלוי את גוונה המיוחד.
רבי שלום זי"ע, בדרך של קנאת ה' צבקות היה צועד, ונוהג בתקיפות יתירה כנגד פורקי עול ותופעות של פריקת עול, באופן שהיה שונה מההנהגה הריז'ינית הכללית שכל כולה חן וחסד ורחמים. אלא שבמלאכת מחשבת נשתלבו אצלו התקיפות והחמלה, הקנאות והרחמים כשהם משלימים זה את זה.
הנהגה זו באה לו – בין היתר – מבית אבי אבא. אביו, הרה"ק רבי דוד הלפרין זי"ע חתנו של הקדוש מריז'ין, מגזע היחס היה. אביו שלו, רבי יעקב יוסף הלפרין זצ"ל מבארדיטשוב , (שמרן רבי שלום שהה משך שנים מספר במחיצתו) - מדברנא דאומתיה היה, שתדלן בדברים שבקדושה ומנהיג ללא חת שעמד בגבורה במלחמה על שמירת מבצרי היהדות מול רוחות ההשכלה האיומות שאיימו להרוס כל חלקה טובה. אף אבותיו למעלה בקודש מנהיגים דגולים ותקיפים היו, שתורה וגדולה נתאחדו על שולחנם והיו עוסקים בצרכי ציבור. ותכונה זו של מנהיגות ברמה נמסכה בהנהגת האצילות המלכותית ומלאת החן שבאה לו לאדמוה"ז מוואסלוי מבית ריז'ין.
ואף כשנלקח אחר כבוד כחתן לבן דודו, רבינו אדמו"ר הזקן מבוהוש זי"ע , – ובוהוש הלא סמל ודוגמא של רחמים ו'ירידה אל העם' היתה - וספג עוד ועוד גינוני הנהגת צאן קדשים באורך רוח וסבלנות אין קץ, עם כל זה לא הועמה תקיפותו, במקום הצורך בלבד – כמובן.
בכל הנוגע להצלת היהדות מציפורני ההשכלה והציונות שעשו בה שמות עמד כצור חלמיש ולחם כארי – לעיתים כשהוא בודד במערכה – ואף כשנראה היה כי המאבק אבוד, לא נרתע.
עליו המליצו החסידים את לשון הפסוק: "בקנאו את קנאתי...הנני נותן לו את בריתי שלום!" . קנאות חריפה מחד, אך יחד עם זאת שלום, שכן כזקן מלא רחמים היה, וכדברי הכתוב: "שלום שלום לרחוק ולקרוב". מקרב ומרעיף נטפי ניחומים וטללי תחיה לכל יהודי באהבה ובחמלה עד אין קץ עד כי "אמר ה' ורפאתיו" בגשמיות וברוחניות. תלמדי חכמים מופלגים נמשכו אל גאונותו וקדושתו. והמוני העם פקדו בהמוניהם את חצרו בשל היחס החמים והמופתים הגלויים והמפעימים ש'התגלגלו' אצלו.
כשנפטר אביו הרה"ק רבי דוד זי"ע , הפצירו בו החסידים לעטות על עצמו אדרת הנהגה והוא סירב. אבל כעבור זמן לא רב, בתרנ"ה או בתרנ"ו, ציווהו חותנו הרבי מבוהוש זי"ע (סמוך לפטירתו) לילך ולהנהיג עדה בעיר 'ראדוקאנען'. וכה המליץ באזניו: "עליך קורא אני: "רדו – כנען", אף הוא הבטיחו שיהא אוירה של ארץ ישראל שרוי בראדוקאנען.
כיון שבא אדמוה"ז רבי שלום לראדוקאנען, שינתה העיירה את פניה לטובה לבלי הכר. מספר היהודים שבה עלה בהתמדה עד שהגיע לכפל כפליים ממספרם בתקופה שלפני שעלתה ראדוקאנען על מפת החסידות.
- - -
